hand-1620466_960_720

(התחלה של מאמר…)

היה איזה יום שבו מתה התפילה – וביום הזה הצטמצמה היכולת שלנו לקרוא את התורה. זה סיפור על היום הזה ועל האמונה בתחיית המתים.

כבר כמה שנים שאני מנסה להבין מה מטריד אותי בקריאה המשותפת של הפסוקים הראשונים בתורה יחד עם חברים ועם תלמידים. זה נושא שנמצא מתחת לפני השטח כמעט בכל עיסוק שלנו בתורה, ובאמת, כמעט בכל רגע בחיינו.

אני חושב שאני מתחיל להבין. התפילה מתה. אנחנו מנסים לשוחח, ללמוד, ולקרוא פסוקים. אבל מתעלמים מנקודה חשובה. מאמונות פנימיות שנחקקו בנו, או למעשה "אמונות כוזביות" כפי שקורא להן רבי נחמן. אחת מהן היא – שאי אפשר שיהיה באמת טוב.

הנה הניסוי שלי, שקצת דומה לניסוי של הנסיך הקטן – צייר לי פיל בתוך נחש בריח. בוא נקרא יחד את הפסוק הראשון של התורה, ואחר כך את השני, ונראה מה אנחנו מבינים.

(א) בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִי"ם אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ: (ב) וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל־פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִי"ם מְרַחֶפֶת עַל־פְּנֵי הַמָּיִם:

אלוהי"ם ברא את העולם. והמצב שלו הוא "תוהו ובוהו". צייר לי בבקשה תוהו ובוהו. תסביר לי. בדרך כלל, מציירים בגן מעין בלאגן. ערבוביא. ואם במשחק שלנו אנסה לומר שזה לא בלאגן סתמי אלא קלקול. רע. משהו לא טוב?

אז בדרך כלל נתחיל להתגונן. זאת אומרת, לא נקרא לזה התגוננות. נקרא לזה פירוש. נקרא לזה ויכוח טקסטואלי. אבל מתחת לפני השטח, אנחנו לא עונים לעצמנו בכנות למה אנחנו מעדיפים קריאה אחת של הפסוקים על פני קריאה אחרת.

אם יש קלקול בתחילת הבריאה. אז איך זה קרה? למה? אין פה עדיין אדם להאשים. מסתכלים סביב. אין מלאכים. אין אף אחד. אז מי אשם? נותרת רק אפשרות אחת. הבורא. ואת זה מבין מיד החוש הפנימי של כל אדם שמציעים לו את הקריאה הזו. ומיד הוא חייב להתגונן. זאת אומרת לגונן על הבורא. זאת אומרת לגונן על נפשו מפני הרעיון הזה.

יש שלל סיבות למה הנפש שלנו מרגישה צורך להתגונן מפני הגילוי הזה. אבל ההתגוננות הזו החלה בשלב מאד מוקדם בחיינו. השלב שבו גילינו שיש משהו לא בסדר. ולא יכולנו לשאת את זה.

לפעמים. הרבה יותר מלפעמים, נוספה עוד תובנה. זה בגללי. אני אשם. אני עשיתי את זה. אם העזתי לומר שמשהו כאן לא בסדר, מיד קיבלתי דחייה. אף אחד לא הסכים להכיר בזה. אמרו שאתה מדמיין. או סתם התעלמו. או רמזו שהאמירה הזו לא נוחה.

רגע והאם אפשר שהמצב הזה ישתנה? לא. אז מה אני אעשה עם הפער? תמחק אותו. תשקר. תתעלם. תשכח. לא יודעים. תתקן את עצמך. משהו.

באופן טבעי, מצאנו סיבות לשמור עלינו מפני הכאב הזה, והמצאנו תיאוריה. הכחשנו. הסתרנו. העיקר לא להכיר בכאב של הפער. בכאב של הגילוי. שחלק מהמציאות הנגלית לעינינו לא בסדר.

אבל את התובנה שמנסה לספר לנו הבורא, כדאי להתחיל לעכל. יש קלקול במציאות שאיתה אנחנו נפגשים. והבורא הוא שאחראי עליה. לא למהר להסביר שזה מסיבה טובה. לא להקפיץ את הלב למקום הבא לפני שהסכים לעכל את המקום הזה.

וכאן כדאי לחזור לשאלה – זה תמיד יהיה ככה? יש סיכוי לטוב? רובנו, בשלב די מוקדם של החיים, ענינו לעצמנו שלא. אז מה הטעם לדבר על זה? מה הטעם להכיר בפער? הרי זה לא יקרה. מה שמביא אותנו למפגש עם הפסוק השני. שקשה להבין אותו מאותן הסיבות:

(ג) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִי"ם יְהִי אוֹר וַיְהִי־אוֹר:

צייר לי פיל בתוך נחש בריח. תאמר לי מה אלהי"ם התכוון כשהוא אמר את זה. צייר לי את החזון. את הבקשה.

אז ככה. חושך כבר היה לנו. אור וחושך תמיד יהיו. ולכן הוא רצה להוסיף קצת אור בתוך החושך. זה שאחר כך נצטרך להבדיל בין אור לחושך זה לא הפתעה. מישהו אי פעם ציפה או רצה או חשב שאפשר אחרת?

נראה לי שכן. נראה לי שהבורא מדבר ברור. אני רוצה אור. רק אור.

הופ. שוב התנגדויות. נכון. שוב דיון פרשני. שוב דיון רוחני. אבל בעצם מה יש מאחוריו? אנסה כך – האם אתה רוצה טוב שלם גמור ועצום ונפלא? ברור שלא. זה בלתי אפשרי. יין ויאנג. החושך הוא חלק מהאור. וכו'.

מה זה?

הצדקות אינטלקטואליות על הייאוש. הצדקות רוחניות לכך שאי אפשר לעולם, ואסור לרצות, וזה בכלל יותר טוב ככה – לא מבקשים טוב. וזהו.

עכשיו אם הבורא מבקש את זה, אין לנו שום כלים לשמוע את זה. זה בלתי אפשרי כבר מזמן. נמחק מהנפש שלנו כאפשרות הבנה לגיטימית למציאות. זה מה שניסיתי לומר למעלה – התפילה מתה.

התפילה היא המקום במרכז של הלב, שבו אנחנו רוצים את כל הטוב שבעולם, ומאמינים שהוא אפשרי, ומעזים לבקש אותו. ואת המקום הזה גנזנו. עמוק. וסגרנו מאחורי מנעול. שאסור לפתוח. ואם מישהו יעז להזכיר לנו את המקום הזה. אז מיד נתגונן. אפילו אם זה הבורא בכבודו ובעצמו. כי יש לנו חוסר אמון עמוק, ייאוש, ופחד להיפגע שוב. מאחורי המנעול, ללא תפילה, אנחנו יותר מוגנים.

הרבה עוסקים בניסיון להבין מדוע אנשים לא מתחברים לסידור התפילה. מנסים לפרש מפה. להסביר משם. לייצר אווירה. שירים. מדיטציה. אבל נראה לי שהשורש יותר חשוב. התפילה היא לא טקס. היא מקום בלב. ואם הוא קבור, אז ניסיונות החייאה חיצוניים לא יעזרו.

להרשות לעצמנו להיזכר בתפילה. "יהי אור". בהקדמות לזוהר מתברר שהאור שאליו הבורא מתפלל הוא אהבה. שתהיה אהבה. מלאה.

ואם נמשיך עוד קצת לקרוא – הבורא גם ילמד אותנו את הדרך שלו להתמודד עם הפער. במקום להדחיק את התפילה, יש אפשרות להתפלל ולרצות אור, אהבה וטוב, ועדיין לחיות בשלום עם עולם ועם עצמנו כאשר אנחנו לא מגיבים לתפילה במלואה. כאשר מתגלה קצת אור, אבל גם נותר הרבה חושך.

כל זאת ועוד, במאמר אחר כנראה,

וירא אלוהים את האור כי טוב.

אודות המחבר