water-731252_960_720

 הרב יהודה לייב אשלג, ו. מהו, סמכין בתורה, בעבודה, שמעתי תש"ד

כי בדרכי עבודה הוא, אם המחשבה מביא לידי מעשה, היינו לידי הרגשה באברים, שהאברים ירגישו שהבורא הוא טוב ומטיב, אז האברים צריכים לקבל מזה חיות ושמחה. ואם אין לו חיות, מה מועיל לו כל החשבונות, היות שאין האברים אוהבים עתה, את הבורא, מטעם שנותן להם כל טוב [...] וכל החשבונות אינם אמת, אם הם לא מביאים לידי מעשה, היינו לידי הרגשה באברים, שהאדם יאהב את ה', מטעם שהוא המשפיע טוב ועונג להנבראים.

אז מה? אתה אומר להתחבר ללב? אז אם הלב שלי לא מתחבר למצוות אז לא לעשות?

שמעתי את השאלה הזו כמה פעמים לאחרונה. באמת, שכל פעם שאני שומע את השאלה הזו אני קצת נבהל. אולי באמת אני לא בסדר? מסית אנשים אל החטא? אז במשך הרבה זמן התחמקתי קצת. עניתי תשובות מטושטשות. אבל אני חושב שמתחילה להתבהר לי תשובה קצת יותר אמיתית ויותר ישירה.

הקשבתי לפחד הזה. ושאלתי את עצמי ממה אני בדיוק מפחד? ניסיתי להבין מעבר למילים, מה הן שואלות באמת? ומה הלב שלי רוצה לענות?

יש הרבה תשובות. וכתובה כאן רק ההתחלה. אבל לפי דעתי יש פה כמה יסודות מאד חשובים.

נו, מה מצב הלב שלך באמת?

כשאשה שואלת אותי – "אם אני לא מתחברת לכיסוי הראש אז אני לא אלבש אותו?!" אז אני מבין דבר אחד קודם כל. היא לא אוהבת את כיסוי הראש. הוא לא נעים לה. לפני הכל צריך קצת להתייחס לעניין הזה. את סובלת. לא נעים לך. הייתי מציע קודם כל להכיר בזה. להסכים להרגיש את הרגש הזה.

נו... אז מה אני אעשה? מה יעזור לי להרגיש? הרי את הכיסוי ראש צריך בכל אופן ללבוש? חכי רגע עם כל ה"נו" הזה. בואי רגע נסכים להרגיש. בואי רגע נרגיש את הסתירה, את הקונפליקט. ולא נמהר לפתור אותו בקלות.

למה אנחנו רוצים מהר לפתור את הבעיה? למה אנחנו רוצים לסלק את הרגש הזה כל כך מהר? כי בתוך השאלה הזו מסתתר משהו. מסתתר שכמעט ברור לך שהלב אומר דברים שאין לך, וגם לא יהיה לך מה לעשות איתם. שלא יהיה פתרון טוב ומשמח. אולי כבר השתכנעת מזמן שהלב שלך בעצם לא מעניין אף אחד. שבסוף יכריחו אותך לעשות משהו שאת לא רוצה. ולכן, הרגשות שלך בעניין הזה הם דברים שאת כבר מזמן מעדיפה לא להרגיש. כי הם לא יועילו. כי אף אחד לא יקשיב. כי את אף אחד זה לא מעניין.

ועוד משהו שמסתתר כאן. מה לדעתך היחס של ה' לרגש הלא נעים שלך ביחס למצווה? האם זה אכפת לו? האם זה לגיטימי בעיניו? האם הוא מתכוון להתייחס לזה ולחשוב שזה חשוב? האם ירצה לעזור לך ולמצוא דרך שתהיה טובה ללבך? אני חושב שזה לא מוגזם לומר שברור לך שה' מסכים, אפילו בשתיקה, שיחנקו אותך. שתרגישי מצומצמת. שלא תהיי יפה מידי. משוחררת מידי. שזה מה שהוא רוצה. ואם לא הוא, אז לפחות חז"ל. שזה קצת יותר טוב לכאורה, כי אז לפחות אפשר לכעוס עליהם, ולהסביר שה' הוא לא באמת כזה.

זה לא אמור להרגיש ככה

אז אם אנחנו רוצים איך שהוא למצוא דרך למפגש ולהתקרבות, צריך להתעורר לכמה תובנות ורגשות בסיסיים –

באמת, אבל באמת באמת. זו לא כוונת המשורר. ככה לא אמורה להרגיש ההלכה. לה' אכפת מאד מהלב שלי. ה' לא רוצה לצמצם את היופי שלי. לחנוק אותי. לדחות את הגוף שלי.

מה זאת אומרת הוא לא רוצה?! הרי ככה זה כמעט כל ההלכה. אני לא יכולה לעשות מה שאני רוצה. הרי כתוב מאד ברור שאני חייבת! ואפילו אם נניח שאתה צודק, אז מה אני עושה עכשיו? הרי הפער נמצא. חוסר החשק נמצא.

בשלב ראשון, להסכים לא לדעת. להסכים בכלל לשמוע את הרגשות האלו ולהרגיש אותם. מה שאני רוצה להציע הוא שהמאבק הזה לא מוכרח. שאפשר לאהוב. שאפשר להכיר את ה' מחדש. שאפשר למצוא נתיב אחר אל המצוות.

איך? מאיפה?

באופן קצת מוזר, דווקא הרגשות הלא נעימים האלו, הם הפתח. הם שער והזמנה אל קשר חדש עם המצוות. הדבר הראשון שאנחנו רוצים לעשות זה להסכים להרגיש אותם. בלי לנסות להעיף אותם תוך רגע בהדחקה או בפתרון מהיר.

בתוך הרגשות האלה פתאום אפשר לשמוע רצונות שויתרת עליהם. כאבים שהדחקת. תפילות שהשתקת. ובאמת הגיע הזמן להפסיק.

המצב באמת לא בסדר. למרות שלא מעט אנשים הסכימו איך שהוא להבנה שהמצב שבו הם מקיימים מצוות ומרגישים רגשות לא טובים כלפיהן הוא סביר, ואולי אפילו הכרחי, אני מציע שזה בכלל לא בסדר. זה לא בסדר לקיים הלכה ולהרגיש שהיא חונקת אותך. אני בכלל עוד לא מדבר על השאלה האם לקיים אותה או לא. אני מדבר על ההבנה הבסיסית שהמצב הזה מקולקל, ולא טוב לו להמשך.

ואז כדאי לשאול – האם את רוצה לפתור את המצב הזה? את מאמינה שאפשר? את מאמינה שלמישהו אכפת?

נכון שזה זה כואב להרגיש שוב את הרגשות האלו. בייחוד אם את לא בטוחה שהפעם יימצא להם פתרון שהלב שלך יאהב. ומכיוון שזה לא נעים, במובן מסוים את מעדיפה להמשיך ככה, פשוט לעשות, ולא לאהוב את זה, וזהו. או פשוט לא לעשות, ולהסכים לקבל שהתרחקת מהמצווה הזו, או מכמה. אבל אולי לא חייבים. אולי אפשר למצוא שלום. למצוא אהבה לעצמך. לא לחנוק את עצמך בתוך ה"הלכה".

הכי משנה זו התשובה שלך – לא שלי

לפעמים פונה אלי מישהו ושואלת – אז מה לעשות? אז פשוט לא לקיים? הרבה פעמים עצרתי ולא ידעתי מה לענות על השאלה הזו. מצד אחד, לדעתי, לפעמים התשובה אמורה להיות כן. יש דברים שיותר טוב שמישהי לא תקיים אם היא פגועה, וצריכה לרפא את היחס שלה למצווה. אבל מצד שני, וזה יותר חשוב, זה לא אני שצריך לענות על השאלה הזו.

הנקודה היא שתחזרי לתוך עצמך. לא שתחפשי עוד מישהו מבחוץ. נניח שאני אענה שאת המצווה הזו כדאי שתעזבי לעת עתה. נו אז מה? אז עכשיו את עובדת אצלי. במקום לעבוד אצלך. השאלה היא לא מה אני אומר. אלא מה את אומרת? מה לבך אומר לך?

פעם הרגשת וידעת מה נכון. אולי זה היה מזמן. ואז התחלת להטיל בזה ספק. ואז הגעת לוודאות – אני לא יודעת מה טוב בשבילי. יש כל מיני אנשים שיודעים אבל לא אני. ולמרות שאני מרגישה שאני מתכווצת, ושאני סובלת, אז אני טועה. אני לא מבינה מה טוב בשבילי. אחר כך אני אבין.

אז אני אלך למישהו והוא יגיד לי מה נכון.

אני לא רוצה לבטל את מושג הרבנות, ואת שאלת הרב. אבל זה נראה לי מאד חשוב להחזיר את תחושת האמון אל האיש ואל האישה הפשוטים שאנחנו.

ובעצם, אני רוצה לרענן תובנה שהיא לא ממש חידוש שעיקר התפקיד של הרב לעזור לך לפגוש את ה' בעצמך, ומתוכך. ובהקשר הזה, רב הוא אדם שרואה חשיבות מאד גדולה ברגשות של האדם ובמצב הממשי של הנפש שעומדת לפניו. הוא אדם שמבין שלא כל תשובה נכונה לכל אדם.

ועוד משהו שרב יודע – שלאדם ששואל אותו יש הרבה יותר תשובות מאשר נדמה לו. שצריך להחזיר אותו פנימה לנקודה שמתגלה בתוכו.

בואו נהיה ספציפיים

לפעמים מישהו שואלת – "אז אם אני לא אוהבת הלכה אז לא לקיים?!" מי זאת ה"הלכה" הזו שאותה את לא אוהבת? אלו מילים קצת כלליות. בואי נפרק את זה קצת. בואי נדבר מה בדיוק באופן מאד ספציפי מפריע לך? איזה הלכות בדיוק? האם תמיד? בכל מצב? האם זה מטריד אותך באופן אישי, או שאת שואלת שאלות על הילדים שלך? או על אמא שלך?

בואי נדבר רגע על איזה הלכות בדיוק גורמות לך סבל. ומשם נתחיל. וזה חשוב אפילו אם לא נמצא פתרון. רק לא להמשיך בתוך הייאוש הסמוי הזה.

מגלים את הפער

בעצם כשאנחנו מתחילים לדבר על הלב שלך, אז את פתאום מגלה את הפער בין איפה שאת נמצאת באמת, בין מה שאת רוצה לעשות, בין מה שאת שמחה לעשות, בין מצב האמונה הממשי שלך, לבין המצב הפיזי של קיום ההלכה שלך. את מקיימת הרבה מאד דברים שרחוקים מאד ממצב ההתפתחות הרוחני שלך. איך יודעים? כי כאשר אדם מקיים דבר ששייך למדרגת ההתפתחות שלו, הוא שמח. הוא מרגיש חופש. הוא אוהב.

כשמתחילים להקשיב ללב, מגלים שיש פער לא קטן בין מצב ההתפתחות הממשי של הלב לבין המעשים החיצוניים שאימצנו. חלק מהדברים כדאי להשאיר על כנם, וללמוד לאט לאט לפתור את הכאבים של הלב. חלק מן הדברים כדאי להסיר באופן זמני ולחזור אליהם אחר כך, כי הם אינם מותאמים לי כרגע. כי הם משרתים את המאבק. חלק הם אפילו ממש טעויות שאין קשר ביניהן לבין הלכה. סתם מאבק שמתחזה להלכה.

תרגיל קטן

עלה בדעתי שאם רוצים לדעת מה מצבי הממשי ביחס לתורה ולמצוות אז אפשר לעשות תרגיל מאד פשוט. יושבים מול מחברת וכותבים – אם הייתי משאיר רק את מה שאני באמת אוהב מהתורה והמצוות? אם הייתי משאיר רק את מה שבאמת מתחשק לי לעשות? מה היה נשאר? מה הייתי מוריד?

וזהו. מקבלים תמונה די פשוטה של הפער.

רגע, מה אתה עושה עם המקורות?

כאן בדרך כלל קופצות כמה שאלות יסודיות. הרי למדנו על "נעשה ונשמע", על "אחרי המעשים נמשכים הלבבות", ועל עוד הרבה מקורות שלא מאד מסתדרים עם הרעיון שאני מביא כאן.

ודאי שצריך להתייחס אליהם. לא לכולם, כי לא נגמור עם זה לעולם. אבל אני חושב שכדאי לראות פה איזה עקרון ואחר כך כל אחד יעשה את העבודה שלו, מול המקורות. יצא למסע של לימוד והתקרבות מחודשת אל התורה.

נעשה ונשמע

אז כמובן יש לנו את "נעשה ונשמע" שמשמש בתור טיעון לעשות דברים שאנחנו מאד לא מבינים, לא מסכימים איתם, ואפילו סובלים מהם. לכאורה זה אחד מעקרונות היסוד של היהדות.

אבל יש כאן לדעתי חוסר הבנה עמוק, וכמעט היפוך של היסוד המקסים "נעשה ונשמע". נעשה ונשמע, זה מהלך של אמונה, שבו אתה מקבל על עצמך דברים למרות שאתה לא לגמרי מבין אותם. למרות שהלב שלך לא בדיוק שם. למרות שאתה לא רואה לאן זה יוביל. אם מכניסים לתוך החיים יסוד של אמונה, זוכים להביא אליהם השראה, התעלות, אמון והרבה אהבה. אז אם ככה, נעשה ונשמע זה באמת דבר נפלא וקדוש.

אבל למהלך הזה יש תאום לא ידידותי. לכל המהלכים בנפש יש איזה אח מתחזה. כפיל. תאום לא זהה. הוא מאד שונה. בדרך כלל הוא ממש הפוך. אבל למתבונן מבחוץ, הם נראים דומים.

תיכף נדבר על התאום הדי מרושע של האמונה. התאום המעוות של האמונה.

לאמונה יש סימנים. למשל שמחה. שקט ובטחון. האם את כרגע עושה משהו מתוך אמונה? לא בטוח. יש תנועת נפש שמתחזה ל"נעשה ונשמע" – אבל היא בעצם סוג של ריצוי. של עשייה מתוך פחד. ולכן היא מרגישה לא נעים. אין בה שמחה. זה בגלל שזה לא אמונה.

מעשה של אמונה נעשה מתוך בחירה, לא מתוך כפייה. האם את בוחרת כרגע או מאוימת? לפעמים אנשים פועלים מתוך הרגל ישן לא להקשיב ללב שלהם. מתוך פחד. זה קורה לא מעט. אם נניח שה' מזמין אותי ללכת אחרי המצוות שלו מתוך אמון, מתוך אמונה, אז חייב להיות שהוא מקבל את האפשרות שלא תסכים. אחרת, זה איום ולא הזמנה. שתלטנות ולא אמונה.

אם הנפש שלי כרגע לא במצב של נעשה ונשמע, ואני עושה כל מיני מעשים בכל זאת, אולי מוטב לקרוא לזה בשם אחר, קצת פחות רומנטי: "אני עושה כי אין לי ברירה", "מישהו כופה עלי לעשות משהו שאני לא רוצה", "אני עבד", והעיקר – אני ממש לא אוהב את זה, ולא את מי שמכריח אותי למצב המכווץ הזה.

אחרי המעשים נמשכים הלבבות

"אחרי המעשים נמשכים הלבבות", הוא בדרך כלל המשפט הראשון שעולה בדיון הזה. נו. אז בוא באמת נבדוק את זה. האם הם נמשכו?

לא יודע איך לומר. צריך פעם אחת להיות אמיתיים עם עצמנו. האם הלב שלנו נמשך למעשים בעקבות השיטה הזו? האם אנחנו בכלל יודעים או לוקחים אחריות על מה קורה לנו בלב? האם מי שאומר לנו את המשפט הזה מאמין למה שהוא אומר?

קודם כל צריך לזכור שמדובר במשפט מתוך ספר מאד ספציפי – "ספר החינוך". נכון שבפי רבים המשפט הזה הפך להיות שיטה חינוכית. אבל אנחנו לא מחויבים אליו מסיני. בטח לא אם הוא מביא לא פעם לתוצאות עצובות. לפחות בעיני.

חוץ מזה, לגבי כל המשפטים שנאמרו לנו כדי לשכנע אותנו לקיים דברים גם אם אנחנו לא אוהבים אותם אני רוצה לשאול שאלה מאד בסיסית:

האם מי שאומר את המשפט הזה, ומנסה לשכנע אותי לאמץ אותו, זכה להגיע לשלב השני שבו הלב שלו נמשך למעשים? למשל, נניח שאני מסכים לקבל על עצמי איזה מעשה על מנת שיימשך ליבי אליו אחר כך. אבל האם המורה שלי, שממנו שמעתי את המשפט הזה, הגיע למצב שבו נמשך לבו? ואם לא, למה הוא ממשיך להגיד את זה? אלו שאלות מאד חשובות כי כדי לבסס אמון צריך מישהו שעומד שם בצד השני ומאמין בי, יודע שאפשר, מחזק אותי.

למשל, אם מורה אחד, שמע את המשפט הזה בילדותו, וניסה לחיות לאורו במשך שלושים שנה. ואחרי כל השנים הללו, הלב שלו לא נמשך אל המעשים אפילו בקצת יותר מאשר בילדותו, אז לאיזה מסקנה הוא אמור להגיע? הרי הוא יודע בתוך ליבו שזה לא עבד.

נראה לי שבדרך כלל, אדם שנמצא במצב כזה צפוי להיות קצת מיואש. הרי בשבילו זה לא עבד. אז מה יהיה? אין לב במצוות? אולי הבעיה אצלו? מי בכלל הגיע למצב הזה שנמשך לבו אל המעשים האלו?

ואז הוא צריך לעמוד מול תלמידים. מה הוא יגיד להם?

אז בלב די מיואש ושבור, הוא אומר להם גם "אחרי המעשים נמשכים הלבבות". אבל הוא לא באמת מאמין לזה.

אני לא רוצה להאשים את המורה, ולא אף אחד. כולם צריכים נחמה וריפוי. רק לראות את המצב של הרבה מאיתנו, ולבקש עבור עצמנו להתקרב בצורה יותר בריאה.

חוץ מזה, אם אנחנו נזכרים קצת אחורה לזמן שהיינו ילדים והיה לנו לב פשוט – היה ברור לנו מיד שהבן אדם הזה משקר. לעצמו כנראה. ילדים לא קונים פערים. בטח לא כשמדובר בלב.

נדמה לי שצריך לתרגם את המורה הזה ככה – בפה הוא אומר "אחרי המעשים נמשכים הלבבות", אבל בלב הוא אומר "האמת שזה לא כל כך כיף. גם לי. אבל אין מה לעשות. ככה זה. תורה זה לא כיף. אנחנו עושים את זה. תעשה את זה גם אתה. זה מה שאמרו לי, אני גם אומר את זה לך". באוזניים של ילד זה עשוי להישמע עוד קצת יותר חריף. משהו מעין "תשמע. כולם עושים פה הצגה. זה מה שעושים פה. תעשה גם אתה הצגה, ואל תספר לאף אחד".

הילד מרגיש לא טוב. והוא צודק. אבל אחרי כמה זמן, אם אף אחד לא נותן לו אישור לתחושות הלב, הוא מבין שאלו הכללים.

עד שה' מזכה אותו להתעורר שמה שהוא פגש סביבו היה לא מעט ייאוש, וקלקול, אבל זה לא חייב להיות ככה.

מתוך שלא לשמה יבוא לשמה

המשפט הזה הוא בן דוד מאד קרוב של "אחרי המעשים נמשכים הלבבות". תעשה לא לשמה, ואז תבוא לשמה.

חייבים פה ללכת לאט לאט. מה זה בכלל "לשמה"? מה זה "לא לשמה"? איך זה בדיוק אמור לעבוד ש"מתוך שלא לשמה בא לשמה"? האם זה עובד? האם זה עבד עבורכם?

התרבות היהודית בנויה על הרבה מילים. מילים הן קדושות. אבל לפעמים מילים הן כלי להסתיר. להתחבא.

למשל, בעיני לא מעט אנשים "תורה לשמה" היא תורה שלא נהנים ממנה. לעשות כי ככה. הסבל והמרחק הם כמעט הוכחה שהגעת למדרגת תורה לשמה. אבל אם אתה במקרה נהנה אז בטוח שזה לא לשמה. כי תורה לא עושים בשביל להנות. נכון?

אבל זה לא תורה לשמה. הסימן של תורה לשמה הוא שמחה, שעשוע, קלילות. תורה עם לב. תורה עם חופש.

חז"ל מסרו לנו שלא תמיד אפשר להגיע למצב הזה ברגע אחד. לפעמים צריך לעבור דרך עבודה קצת מלאכותית. אבל לכמה זמן? ואיך בדיוק עוברים לשלב הבא?

חוץ מזה, נראה לי ש"תורה שלא לשמה", זה לא כל דבר. יש דברים שמתחזים להיות תורה לא לשמה, אבל הם בעצם משהו הרבה יותר מקולקל. מדובר במצבים שאדם מקיים משהו מתוך פחד. מתוך איום. מתוך לחץ. לא לזה התכוונו חז"ל בכלל.

אפשר להשתמש פה בהגדרה המיוחדת של הרב אשלג – המצוות הן תענוג עליון. תורה שלא לשמה, היא תורה שמקיימים בשביל לקבל את התענוג הנפלא שבמצוות. ומדובר באדם שבאמת טועם את זה. רק אחרי זה אפשר לשקול לעבור לשלב נוסף, שנקרא תורה לשמה. ועל זה ידובר במקום אחר. אבל אם אף פעם לא טעמת כמה זה תענוג, כמה חופש, וכמה אהבה יש במצוות, אז אפילו את "לא לשמה" עוד לא התחלת.

הרבה אנשים אפילו לא התחילו. המצוות הן לא תענוג בשבילם. ואז למה הם בעצם מקיימים את התורה בשלב הזה? מרגשי אשם. כדי לצאת בסדר. מריצוי. הרבה מאד סיבות שאינן נכנסות תחת הכותרת של "מתוך שלא לשמה יבוא לשמה".

כפה עליהם הר כגיגית

שמתי לב שיש המון מקורות שבאמת נשמעים רע. אפשר לאסוף מדפים של ספרים – מהפסוקים, מחז"ל, ומהחכמים לאורך כל הדורות. אני לא מכחיש את זה. אבל לאט לאט וסבלנות צריך להבין שעלינו ללמוד מחדש לקרוא את התורה. לקרוא את המקורות שלנו.

וגם כדאי לחשוב על זה –עצם העובדה שעולות כל כך הרבה שאלות על הרעיון שהתורה אמורה לשמח אותי, אומרת דורשני. זה אומר שיש הרבה מאד מקורות שמכווצים לנו את הלב. וזה גם אומר שיש בנו חשדנות עמוקה לגבי האפשרות לשמוח בתורה, אפשרות שאולי פעם קיווינו לה, אבל כבר מזמן השתכנענו שזה בלתי אפשרי. רצף השאלות – "ומה תגיד על המקור הזה? ועל זה? טוב אבל עם זה בטח לא תסתדר...", הוא תנועה של חשדנות וחוסר אמון בתורה, ובנותן שלה.

אנחנו לא אשמים בזה. ואנחנו גם לא לבד. אבל אם נסכים להתבונן במצב הנפש הזה, נוכל לרפא את הקשר.

אז לגבי המקור הספציפי הזה – נשמע ממנו שדרכה של התורה היא כפייה. אפילו כפייה באיום, כי כתוב שם פחות או יותר "אם לא תסכימו – כאן תהא קבורתכם".

אז כמה דברים.

ראשית, נניח שיש מצבים שבהם נצרכת כפייה. נראה לי חשוב מאד שכפייה תשאר זמנית מאד. אסור שמצב הכפייה ימשך כל החיים, או אפילו במשך שנים ארוכות. מה שלצערי, קורה לרבים, ואז אנחנו מפנימים את הרעיון שכפייה ומרחק הם חלק מהותי מהחיים. זה הופך לשיטה.

אבל האמת היא שאני לא לגמרי קונה את ההסבר הזה. כפייה שמלווה באמון היא דבר שיש לו מקום פה ושם. אבל כפייה שאינה מלווה באמון היא דבר שצריך להזהר ממנו מאד. ואני לא בטוח שאנחנו תמיד מבחינים בין השניים. לכפייה יש מקום כאשר יש ברית של אהבה בין שני צדדים. כאשר הקשר מתחיל ברצון טוב ואוהב. אבל אם ילד מעולם לא הצליח לבנות את האמון הבסיסי הזה, אז כפייה עלולה להיות נזק גדול עבורו.

והדבר השלישי, שאולי ממש מהפך את כל העניין, הוא שהתורה היא עניין לאנשים חופשיים. ונכון שיש בתורה מימד של כפייה. הוא קורה ברגע מיוחד שבו ה' מכריח אותך להיות חופשי. לקחת אחריות אמיתית על חייך ולא להמשיך לחיות מאחורי כל מה שכפו עליך לעשות, מאחורי התלות באנשים אחרים, מאחורי התלות בנסיבות חייך, ואפילו מאחורי הפחד ממנו. הוא מכריח אותך לעמוד מול עצמך ולהיות בנוכחות. להפסיק להיות עבד. להפסיק להיות קורבן.

הפלא הוא שאפילו את זה רוב הזמן ה' לא כופה עליך. הוא נותן לך להגיע לשם בקצב שלך. מעמד הר סיני, הוא מעמד שכל אחד מאיתנו צריך להגיע אליו מבחירה. ברגע הנכון. ואז זה נכון שיש שם גם מימד של "אין ברירה". בגלל שמאותו רגע והלאה כבר אי אפשר לחיות בגלות מעצמנו.

למשל, בעניין המצוות. אפשר להמשיך לחיות בגלות. אפשר להמשיך לא לאהוב אותן. אפשר להמשיך מין נישואין אפרוריים עם התורה, או מאבקים אינסופיים, או גירושין. רוב הזמן היינו מעדיפים להמשיך לעשות מעשים שאנחנו לא אוהבים, ולכעוס על עצמנו, על ה' ועל כולם. אבל בא איזה רגע שאתה תהיה מוכרח להתחיל לבחור. לבחור באמת בחיים שלך. לבחור באמת בתורה, או שלא.

איך ה' עושה את זה? הוא מגלה לך את פנימיות לבך. מה שקרה שם בהר סיני הוא שהתגלה לבני ישראל מי הם. ומי זה ה'. ואז כבר לא היתה להם ברירה. כל עוד הם חשבו שה' הוא אכזר. או מכריח. או רוצה בשליטה, אז הם יכלו להתחמק מחיי תורה. או שהם יכלו לחיות אותה כמו עבדים מכווצים.

אבל כשהתגלה להם שהם נפלאים. שה' הוא טוב. ושהתורה רוצה אותם כפי שהם, ומאמינה בהם, אז כבר לא היתה להם ברירה. הם היו חייבים להתחיל לחיות איתה באמת.

האם אתה רוצה? האם אתה לא לפעמים מעדיף להמשיך לחיות בתוך הסיפור שה' מועך אותך? שבמילא ה' רוצה להשתלט עליך?

מי אומר את המשפט הזה?

לגבי כל המקורות ששמענו ושאנו עוד עתידים לשמוע, אפשר לנסח כלל ששכחנו:

כל מילה, כל משפט, כל מקור יכולים להיאמר מסיבות טובות, ומסיבות לא טובות. זה כמו שני דוברים שמחליפים תפקידים בפה שלנו, ובלב שלנו – האחד מכווץ, והשני משוחרר. האחד חופשי, והשני עבד. האחד אוהב, והשני לא.

כל רעיון יכול לשרת את המאבק שלנו בעצמנו, או לשרת שחרור והתקרבות.

על זה נאמר שהתורה עשויה לתת חיים, ועשויה לעשות את ההיפך "זכה נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו סם מוות"

אז השאלה היא:

כן, זה רעיון יפה. אבל האם הוא שייך לי עכשיו?

ואם מישהו אומר לי אותו, זה מתוך נתינה, ומתוך שהוא רואה אותי? או מסיבות אחרות לגמרי?

למשל, ראיתי פעם ילד שלקח (בלי ממש לבקש) את המקום של אחיו ליד השולחן. ואז הוא אמר לאח שלו – "הרב אמר, שצריך לוותר. שמי מוותר הוא צדיק וה' אוהב אותו". אצל הילד המהלך הזה מתוק - הוא רוצה לקחת את המקום של אח שלו, ואז הוא בנה על זה תיאוריה רוחנית.

האם לוותר זה לא רעיון יפה? בוודאי. האם האח הקטן כאן "וויתר"? לא בדיוק. האם לאח הגדול באותו רגע היה אכפת מהתורה או מה' או מהרב? לא בדיוק. הוא בסך הכל עשה מה שהוא היה יכול בשביל לקבל את המקום שהוא רוצה, כולל לומר דברי תורה. כי אם לא, הרי הוא עצמו היה יכול לוותר על המקום ולהעניק אותו לאח שלו, ואז ה' היה אוהב אותו, לפחות לשיטתו...

אבל הנקודה הכואבת היא שזה קורה גם בין מבוגרים. בין מורים לתלמידים. בין הורים לילדיהם. והרבה פעמים בלי שמץ של מודעות עצמית וחוש הומור.

הלב שלך זה בונוס?

יש פה הנחה סמויה מאחורי כל הדיון שכדאי להניח אותה על השולחן. היא תועיל גם להרבה שאלות מחוץ למרחב ההלכה. למה אנחנו מתכוונים בדיוק כשאנחנו אומרים "לקיים מצווה"?

פירושו של דבר שעשית את המעשה, גם אם הלב שלך לא שם. אז מבחינתך בסך הכל קיימת את המצווה? האמנם?

כן, כולנו אומרים שכדאי וראוי ורצוי להעמיק בכוונה, אבל העיקר, את המצווה עשית. ואני שוב שואל, האמנם?

ההנחה שמסתובבת באוויר העולם היא שמה שקורה לך בלב זה חשוב (לפחות מן השפה ולחוץ), אבל בעיקרון זה בונוס. לא חייבים. העיקר תביא את הגוף שלך לפה ותעשה מה שצריך. האמנם?

מה שכדאי להתחיל לבחון זה שאולי בעצם המעשה הזה הוא עבירה. הוא גם מרגיל לחיות חיים של ניצול. של שימוש בגוף שלי בניגוד גמור למה שאני אוהב או לא אוהב. ההרגל הזה עובר הלאה ונמסר לילדים, לעובדים במרחב הכלכלי, וליחסים שבין איש ואישה.

אם הגעת הביתה ואתה לא משדר אהבה לאשתך, אז "קיימת את המצווה"? "יצאת ידי חובה"? האם באמת התורה אינה מתייחסת ללב כאל איבר חיוני במצוות? וכשאני אומר לב, אני לא מתכוון לאיזה לב רוחני מופשט. אלא לרגשות הממשיים והמוחשיים שלך.

מה זה כוונה בכלל?

כוונה, באופן הכי פשוט, פירושה שאתה רוצה לעשות את מה שאתה עושה. שאתה חופשי. שאתה בוחר. שאתה אוהב. שאתה שמח.

אז לפי ההגדרה הזו, רבים מאיתנו, גם אם אינם מודים בזה בפני עצמם, עושים כל מיני מעשים בחיים מכפייה, בלי רצון, בלי אהבה. והרבה פעמים, הרגש שמתלווה למעשים האלו ממש הפוך מאהבה.

נדמה לי שנכון לומר שהלב שלנו הוא לא בונוס, הוא לא תוספת נחמדה לעצם הבאת הגוף לעשות כל מיני מעשים. כשאדם מתרגל להפסיק את הפער הזה בכל מרחבי החיים, וראוי שכך יעשה, הוא כבר לא יוכל להמשיך לקיים את הפער הזה גם בחיי התורה שלו.

לא דתי אמיתי?

טוב. נניח שמישהו מסכים לכל הרעיונות האלו ומתחיל להיות מחויב ללב שלו. כאן ממתין לו צומת חשוב. האם ההחלטה הזו תיחשב בעיניו כ"דתית", "רצינית", או שהוא יסכים להגדיר את עצמו כמשהו אחר. וכאן בדרך כלל עולות על שולחן הדיונים מילות גנאי כמו: "דתי לייט", "רפורמי", "שבתאי" ושאר תארים שהדביקו למי שרוצה להכניס את הלב שלו כמרכיב מרכזי בחייו האישיים וגם בחייו הרוחניים – בקשר שלו עם ה'. והמילה כאן חשובה. קשר.

אני לא דן בכלל בשאלה האם יש או אין בעיה ברפורמים, והאם יש דבר כזה דתיים לייט ומה זה אומר. אני רוצה להדגיש שיש רגעים שדווקא מעשה של התקרבות ממשית לתורה, מכונה בשמות גנאי.

האם אתה מסכים לקבל את השמות האלו?

האם אתה מסכים להגדיר את עצמך כעוזב? כחוטא? כמתפשר?

האם כדי להכניס את הלב שלך לעולם של התורה, אתה תסכים לרעיון שאתה בעצם "בחוץ"? כי אם כן אפילו חצי עבודה לא עשית.

"ואהבת את ה' אלוהיך" - הדחקה מודעת?

כשאתה מסתכל על "ההלכה", יש פרטים שתופסים את עיניך יותר מאשר אחרים. לא דווקא כי הם הכי גדולים או הכי חשובים. אלא כי הם מובנים ומוגדרים. לבנות סוכה אני מבין. לאהוב את ה'? לא מבין.

מצוות אהבת ה' היא מצווה מפורשת בתורה, אבל נדמה לי שאפשר לאבחן בלי היסוס – על המצווה הזו לא רבים מקפידים. בדרך כלל, אפילו לא מבינים על מה מדובר.

אחת הסיבות שאנחנו לא מבינים את המצווה הזו, היא שאנחנו לא מבינים אהבה בכלל. רוב היום אנחנו לא אנשים מאד אוהבים. אז כדי להתחיל להכיר את הנושא של אהבה אנחנו צריכים להתחיל במקום קצת פחות מופשט - "ואהבת לרעך כמוך". להתחיל להכיר מה זה להיות בן אדם אוהב. לאשתך. לילדיך. לעצמך. ולעוד ועוד אנשים במעגלים מתרחבים.

אם לא עושים את זה, הרעיון של אהבת ה' עובר הפשטה. הדחקה. ואפילו היפוך מוחלט. אוהב או לא אוהב את ה', זו חוויה מאד מוחשית שצריכה להיות ברורה לכל אדם. להילמד בכל בית ספר, ובכל בית. הידיעה שברגע אחד ביום אתה אוהב אותו, ואחר כך לא, ולרגעים אפילו ממש שונא אותו. וזה בסדר גמור.

ואז אתה מגיע למצוות. כשאתה עושה איזה מצווה. האם יש חוויה מוחשית של אהבה בלב? באיברים? אולי הפוך? נדמה לי שהרבה פעמים הפוך. וזה כמובן למי שמעז לשוב ליכולת שהיתה לו פעם מאד טבעית - לזהות באופן מאד מוחשי את הרגשות שנוכחים לו בלב.

ואז השאלה האמיתית מתחילה – האם לעשות "מצווה" ולכעוס על ה' זה מצווה? או אולי עבירה?...

האם מצוות אהבת ה' היא איזה בונוס?

האם לאהוב את אשתך וילדיך אהבה מוחשית זה בונוס?

בדרך כלל התשובה לשתי השאלות זהה.

אז נאחד אותן:

האם אהבה זה בונוס?

עכשיו אפשר ממש להפך את הכותרת של המאמר הזה. איך לומר את זה? השאלה בעצם הפוכה לגמרי: "אם אני לא אקשיב ללב שלי מי יקיים מצוות?", "אם אני לא מקשיב ללב שלי, אז אולי מה שאני מכנה מצוות הוא בעצם עבירות?"

אי אפשר לרמות את הלב

בשלב הזה בדרך כלל עולה שאלה מתבקשת: טוב. לב זה חשוב. בוא נטפל בזה. אבל למה למעט במעשים פיזיים? האם בגלל שאין לי אהבה בלב לאשתי אני לא אחזור הביתה לארוחת הערב? לא אלך עם הילדים לגן השעשועים? לא אניח תפילין? אניח. אבוא. אעשה. ואנסה לרפא את ליבי ולהביא לו אהבה.

הלב לא קונה את התעלול הזה. הוא פשוט. ותמים. כמו ילד.

קודם כל, יאמר לך ליבך – חזרת לרעיון הבונוס. גוף קודם, לב אחר כך. ואני לא מוכן לחיות ככה יותר. אתה לא הולך יותר לשום מקום בלעדי. בינינו, גם אתה לא רוצה את זה, אתה עוד מתבלבל מההרגלים, ומהסיסמאות שחיית בתוכן עד עכשיו, אבל גם אתה לא רוצה את זה.

האם היית אומר את זה לעצמך או לאשתך בנוגע לכל דבר? גם בנוגע לייחוד ביניכם? טוב, לא נורא מה מרגישים, תביאו את הגוף, ואחר כך נטפל בלב?...

זה משל קצת קשה. אבל הוא לא סתמי. הוא נוגע לחוויה של הקשר עם ה', ושל הקשר עם המצוות,  כעל חיבור בין איש לאשתו. לא כמשל. אלא כהשוואה ממשית. לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה זה מין רעיון כזה? או שזו חוויה מוחשית של ייחוד?

אפשר לעשות ייחוד כשלא רוצים? אפשר. אבל לפחות בקשר שבין איש לאשתו, כבר די ברור שזו עבירה.

טוב, זה לצדיקים...

בום. היישר לתוך הבור.

בכל הדיון הזה תמיד מחכה הבור המתבקש. הסכמנו. למדנו. הבנו. ואז... הרחקנו את זה מאיתנו לפחות שלושה רקיעים.

כן. אבל זה לצדיקים. לא לי. אחרי שאסיים את כל הש"ס. אחרי שאעשה עבודת המידות. זה מעלה. זה מדרגה.

ואם מה שאני אומר פה מובן – זו בדיוק עבודת המידות הנדרשת. להפסיק למעט בערכנו. להפסיק לשים מחיצת ברזל בינינו לבין דברים מאד בסיסיים ונורמאליים.

טעם של אהבה במצוות

אז איך פותרים את זה כל הסבך הזה? אני יודע שהדברים פה בסך הכל ברורים, אבל מצד שני כל כך לא.

חלק מזה נובע מהחוויה הממשית שלנו ביחס למצוות. נניח בוא ניקח מצווה אחת. איזה שאנחנו רוצים. ונבדוק האם יש לה טעם ממשי בלב ובאיברים. מניח שלחלק כן ולחלק לא. כדי שנוכל לפתח יחסים בריאים עם כל המרחב שנקרא "מצוות" צריך שמשהו אחד לפחות יהיה ברור. בתוך המצווה אמור להיות טעם ברור ומוחשי של אהבה. וככל שמתקרבים לעצמנו ולה', העוצמה, העומק, והנפח של האהבה מתרחב.

תחושת אהבה אליו.

תחושת אהבה שלו אלינו.

תחושה של אהבה שלנו את עצמנו.

תחושה של אהבה לאנשים.

כך נראית מצווה.

זה לא עניין צדדי. זה לא בונוס. זה כל העניין של המצוות.

אז מה עושים?

עד כמה אני פגועה?

אין כמעט רב שחולק היום על העובדה שאנשים שרק מתחילים את הקשר שלהם עם התורה זקוקים למפגש מאד נינוח ואוהב עם ההלכה. ולכן סביר שיבנו עבורם מסלול אישי, מתון ומלא הבנה והזמנה להתקרבות. גם אין כמעט מי שחולק על זה שגם מי שגדל עם התורה מילדותו אך כבר זרק מעצמו כל זכר לדת, או שהוא שונא אותה בכל רמ"ח אבריו, יקבל הזמנה מחודשת לקשר ידידותי עם ההלכה.

זאת אומרת, אם כבר הגעת לרחוב, אז יתחילו לדבר איתך על אהבה. יוצא שדי כדאי להגיע לרחוב. כי זו הדרך היחידה לזכות במפגש ידידותי ואוהב עם התורה. כל עוד לא הגעתי לרחוב, אני זוכה להרבה לחץ, למחויבות כפויה, ולרגשות אשמה.

אז סוף סוף נפל לי האסימון. למה לחכות לזה? הרי המצב הזה ממש דוחף אנשים להעיף מעצמם כל זכר להלכה, כדי לאפשר קשר חי ואוהב עם התורה.

השאלה היא איך יוצרים קשר? איך בונים ברית? והתהליך של הברית נבנה בצורה בריאה וטבעית, מתוך צמיחה. במובן הזה, אנשים שגדלו עם התורה מילדות חולים לא פחות, ואולי אפילו יותר, מאלו שלא גדלו איתה בכלל. האם אי פעם טעמו טעם ממשי אהבה למצוות? האם לא חוו כילדים ממש את ההיפך? אז למה שבכלל יהיה הבדל בין אלו לבין אלו?

כל תהליך של צמיחה מתחיל מהכרה ממשית חפה מרגשות אשם על המצב הנוכחי. מצב הלב. מצב האמונה האמיתי. מצב הקשר עם התורה ועם המצוות. אחרי שמבינים את זה, אפשר להתחיל לצמוח באופן הדרגתי.

מי שגדל עם התורה ורוצה להתעורר צריך קודם כל להקשיב ללב שלו ולבדוק טוב טוב מה הפער. לבדוק את רמת הכאב. את עומק המחלה. ואז הוא צריך לבנות תכנית ריפוי. ובינתיים, תתייחס לעצמך כאל אדם שנפגש בפעם הראשונה עם התורה. סוג של בעל תשובה. תחזור לבנות יחס בריא ואמיתי אל התורה. צריך להגיד ככה - לפעמים היה עדיף שלא תסתכלי על עצמך כ"דתייה". תסתכלי על עצמך כשרוטה (סליחה...) בכל מה שקשור לקשר עם התורה ועם ההלכה. ואז התשובות יהיו ברורות. זו רק שאלה של הגדרת מצב.

בכלל, להשאיר את תורת האהבה רק ל"מתחילים" זו אמירה רעה. כי בתוכה מתחבאת הבנה - תראה, אם היית בוגר ורציני, אז כבר הייתי כופה עליך הרבה דברים. רק בגלל שאתה עדיין חלש וראשוני אתה עדיין מתייחס ללב שלך ולנפש שלך. כך חזרנו לנקודת ההתחלה – רצינות תורנית פירושה כפייה, מרחק מהלב, וסבל. כשתגדל תצטרף אלינו.

רוצה באמת להתקרב?

השאלה הכי חשובה כאן היא – "האם את רוצה להתקרב לה' ולתורה?"

אל תחשבי שזו שאלה פשוטה. לפעמים אין לנו כוח. אנחנו מעדיפים להשאיר את השאלה במימד של "אז מה אתה אומר? לקיים את זה או לא?", ואם ככה אז אני לא בטוח שאני יודע לענות. אבל יש לי כמה תשובות לגבי שאלה אחרת:

"יש פער. ראיתי אותו. אני רוצה להתקרב. איך מתקרבים באמת?"

אם שואלים את השאלה ככה משהו בכל הכללים משתנה. ברגע שאת מכריעה שאת רוצה להתקרב לעצמך, להתקרב לה' עם הלב ולא להשאיר את הלב במרתף, התשובות של "מה לעשות" יתחילו להיות אחרות לגמרי ממה שהתרגלת. זה יהיה מאד אמיתי. מאד כנה. זו תהיה הדרך המיוחדת שלך בדרך להתקרב לה'.

הרב אשלג קורא לזה – לעבור מדרך הרבים לדרך היחיד. כשאת מחליטה שאת רוצה להתקרב. לעצמך. למשפחה שלך. לה'. אז מיד הכנסת את עצמך למסלול עם תשובות בסגנון קצת שונה ממה שרגילים. לסגנון של יחידים.

התמצית של הדרך היא – קודם כל איפה אני. מה מצב הקשר שלי עם ה' כרגע? ואחרי שאני יודע את זה, איך מתקרבים מכאן?

לעשות או לעשות - זו לא השאלה

עצם השאלה לעשות או לא לעשות היא בעצמה לב המחלה. הרי רובנו, בין אם עושים, בין אם לא עושים, מרגישים רע. לא רק בעניין התורה, אלא בכל עניין שבו אנו חשים מחויבות. אם נקיים, נרגיש בעומק לבנו שמישהו חייב אותנו, שאנחנו עושים משהו שאיננו רוצים. ואם לא נקיים נרגיש אשמים. אבל באיזה רגע בדיוק אנחנו בוחרים משהו בחיינו עם כל הלב, מתוך החלטה שלמה, ואז גם מרגישים איתו טוב?

נניח, גבר שרוצה לצאת עם החברים לפאב, או למנגל. ואשתו לא רוצה שהוא יצא. אז הוא בסתירה כזו – או שאני הולך עם החברים אבל מרגיש אשם תוך כדי שאני מפחד שאשתי תכעס, או שאני נשאר איתה בבית וכועס עליה שבגללה הפסדתי את המפגש עם החברים. אבל בדרך כלל, שום בחירה לא תיעשה בלב שלם, עם גיבוי פנימי. אם אתה הולך עם החברים, תיהנה עד הסוף ואל תרגיש אשם, ואל תכעס עליה למה היא לא שחררה אותך בכיף. ואם אתה נשאר איתה, אז תשאר באהבה ובלב שלם, ולא תכעס שבגללה הפסדת את הערב הכי שווה בעיר.

אז בעניין ההלכה, אנחנו נוטים לחיות במבנה דומה - או שנקיים אותה ונרגיש שהפסדנו משהו, שבעצם אם היו שואלים אותנו לא היינו פה. או שלא נקיים אותה, ונרגיש אשמים. ונצעק כמה התורה מעצבנת. והרבנים. או שנעשה איזה מין פשרה באמצע כזו. לא להיות עם ההלכה וגם לא לנטוש אותה.

מה שלא יהיה, בקונפליקטים האלו אין בחירה שלמה, אין שקט. אבל לאט לאט, אפשר להתרגל לחיות אחרת. הרעיון הוא שבמה שאתה בוחר, תבחר כמו מלך. אם בחרת, תן לזה גב. אם בחרת שלא, תן לזה גב.

אז לעשות או לא לעשות, זו לא השאלה העיקרית. השאלה היא, האם אני מוכן לקחת אחריות על הלב שלי עד הסוף. האם אני באמת רוצה להתקרב? או שאני רוצה כיסוי, תשובה חיצונית ברמת העשייה, שתאפשר לי להמשיך את המרחק מעצמי?

לחזור פנימה – מבט מחודש על שכר ועונש

צריך לחזור להקשיב.

הרעיון הוא שהתורה לא נוחתת עלינו מבחוץ. היא בתוכנו. ומכיוון שכך, היא יכולה לצמוח באופן טבעי מבפנים.

איך זה קשור לכל מה שדיברנו?

כי כל מערכת האיומים והכפייה שרבים הורגלו אליה, נובעת מחוסר אמון בסיסי. נובעת מבטחון כמעט מוחלט שהאדם לא באמת רוצה בתורה, ולא באמת יכול לאהוב אותה. היא נובעת מבטחון כמעט מוחלט שאם יניחו לאדם להקשיב לליבו, אז ליבו לא ירצה תורה.

רגע, אבל מה עם שכר ועונש? כל מה שאתה אומר כאן הוא זורם, אוהב, ויפה. אבל איך הוא מסתדר עם שכר ועונש? הרי לכאורה, מי שלא עושה מה שמצווים עליו נענש. אז איך אפשר להקשיב ללב תחת איום כזה?

שכר ועונש.

אוי.

פה צריך טהרה די רצינית. בתור הקדמה אומר שלדעתי אנחנו מבינים את רעיון שכר ועונש, לא ליד, לא חסר, לא בערך אלא ממש הפוך. שיצרנו מערכת חלופית לשכר ועונש של התורה, אך באופן מבלבל אנחנו קוראים לה באותו שם.

מה שהרבה מאיתנו מכנים "אמונה בשכר ועונש", היא בעצם פחדים נפולים, ריצוי, פחד מדחייה ועוד כל מיני נספחים. כלומר, אנחנו מאד מפחדים, אבל ממש לא מה'.

זאת גם הסיבה שהאמונה הזו לא מרנינה. כי אנחנו מפחדים שמישהו "יעניש" אותנו, וזה לא באמת מרגיש כמו איזו תנועה אוהבת. ואנחנו צודקים שאנחנו לא אוהבים את זה. כי אף אחד שאוהב אותנו לא מעניש בצורה הזו.

נקרא לזה בינתיים פחד מדחייה במקום "שכר ועונש". למשל, כשילד מפחד שאבא שלו יכעס, הרבה פעמים הוא יסכים לוותר על דברים מאד חשובים, ולזייף הרבה מאד כלפי עצמו, העיקר שאבא לא יכעס. במצב הזה הכעס של אבא הרבה יותר מפחיד מהאמת הפנימית שלו כרגע, הוא יותר מפחיד מהמחיר הכבד של ההצגה שהילד נאלץ לאמץ. פחד מהסוג הזה הוא מאד לא נעים, ובצדק, כי אנחנו מפחדים ממישהו שרוצה שנוותר על עצמנו.

אבל אם נניח שנתחיל לפחד ממשהו אחר. שנתחיל לפחד לא להיות עצמנו. שנפחד לזייף את מה שנכון לנו. שנבין איזה מחירים יש לריצוי ולכיווץ של הלב. אז במקרה הזה יהיה לנו אומץ פנימי לעמוד מול כל ה"עונשים" שהסביבה מאיימת עלינו בהם.

האם זה מובן שמדובר בשני עניינים הפוכים לגמרי?

שהפחד משכר ועונש המקולקל מביא בדיוק לתוצאה ההפוכה מהשכר ועונש הבריא?

שכר ועונש הבריא הוא בעצם מבפנים במידה רבה. הוא מתאים למי שאני. יראת העונש היא הפחד לא להיות אני. לא לאבד את עצמי. לא למנוע מהעולם את הטוב שאני. לא למעול באחריות שיש לי כלפי עצמי וכלפי ה' להיות אני באמת.

אז על מה מדברת התורה?

ה' רוצה שאני אהיה אני? או שהוא רוצה שאוותר על עצמי?

ה' יעניש אותי אם אני אהיה אני? או שהוא יעניש אותי אם לא אהיה אני?

האם העונש הוא מבפנים או מבחוץ?

האם לה' יש איזה תאווה לגרום לי להרגיש רע?

מערכת האמונה בשכר ועונש, היא מערכת שמקושרת מאד לפנימיות שלנו, לרגש שלנו, למי שאנחנו. כדי להבין אותה, צריך ללמד בני אדם להרגיש. לשים לב מה קורה להם. לדעת מי הם. ואז לבנות כלים איך להיות אמיצים מול כל הכוחות שגורמים להם לוותר על עצמם, ולנסות לקבל מקום וערך בעולם בצורות נפולות.

הגבולות של התורה הם מבפנים, ולא מבחוץ.

בדרך כלל, מה קורה בתוכי כשאני פורץ גבול? אני לא יודע. מי שם לב מה קורה בתוכו? מי נותן לזה חשיבות? מה שאני כן יודע בדרך כלל שמבחוץ מגיע איזה מסר לא נעים. ושלאט לאט, אני מאבד את החושים לדעת מה טוב לי.

גבול פנימי פגום

ואז הפכנו את הגבול החיצוני ל"כאילו גבול פנימי". רגש האשם הופנם, ועכשיו אנחנו שומעים אותו מבפנים, כאילו. אבל הקול הזה שאנחנו קוראים לו "פנימי" הוא קול מלא חוסר אמון. הוא לא באמת פנימי. הוא לא באמת קשוב.

יש עוד צורות של הפנמת הקלקול ל"כאילו גבול פנימי". למשל, תחושת סיפוק מקיום ההלכה. זה לכאורה מבפנים. אבל למעשה כדאי להבחין בין כל מיני צורות של סיפוק מקיום ההלכה. למשל – הצלחתי. למשל, רואים אותי. למשל, יאהבו אותי. כל מיני צורות. מה בדיוק קורה בתוך תוכי מאחורי כל צורות הסיפוק האלו? מה קורה לי ממש בגוף ובלב מעצם ההלכה בעצמה? את בכלל יודעת? אתה בכלל יודע?

האם אפשר שקיום ההלכה ינבע באופן טבעי מהפנימיות שלי? יהיה מחובר באופן טבעי לדברים אמיתיים? או שזה חייב להיות מאבק מתמיד? אני והטבע שלי מול – "ההלכה"? האם יכול להיות שהמפגש בין הפנימיות שלי לבין ההלכה יהיה מלא אור ונעימות ותענוג פיזי ממש?

אם אנחנו רוצים שכן, צריך לעבור לצורה אחרת לגמרי של לימוד תורה. ללמד יצירת קשר ולא ציות. ללמד את עצמנו ואת הילדים שלנו להרגיש, לשים לב, להקשיב לתנועות קטנות מאחורי הרעש.

האם אפשר ללמד את זה לילדים?

נראה לי שלימדנו את עצמנו, לחשוב ככה: טוב אולי זה נכון. אבל זה לילדים גדולים. אתה, ילד יקר, אמור לקבל על עצמך ציות. ואז, כשתגדל תצטרך להתעורר ולפצח את זה, למצוא את הלב שלך. אבל נדמה לי שאי אפשר באמת ללמד ככה ילדים ליצור קשר עם התורה. הרי הם לא יבינו. הם יקחו את זה רע. זה כמו להגיד "נו, אז בואו נחטא ונחכה שישובו", "נמעך להם את הלב, ואז שירפאו אותו בעצמם כשיגדלו".

זה מהלך גרוע. זה ללמד את הילדים חוסר אמון ולהנחות אותם לרפא אותו אחר כך, בהנחה שזה המצב הטבעי של העולם.

מילה להורה ולמורה - אל תמסור את הפער

אם מורה או הורה קורא את המילים הללו, אני מקווה שקודם כל זה מעורר אותו לחשוב על עצמו ועל הקשר האמיתי שיש לו עם התורה. על הטוב שנמצא, ועל המרחק שבטח עוד יש.

זה בסדר גמור. אף אחד לא אמר שהורה או מורה אמור להיות אדם כזה שאין לו בעיות. אבל רק רגע אחד. האם אתה רוצה למצוא פתרון או שאתה מעדיף להדחיק את השאלה? אם אתה לא מצאת פתרון לעצמך, איך לאהוב, איך לבנות קשר אמיתי בכלל, ועם התורה בפרט, אז ברמה מסוימת אי אפשר שתלמד. כי אתה מוסר את הקשר הכאוב הזה הלאה.

עצור. אל תסכים להמשיך ככה.

צא מהכיתה. לך לים. או ליער. ותעז לצעוק לה' - אני רוצה רפואה. אני רוצה אהבה. אני רוצה לקבל חיות מהתפילה. מתיקות. לטעום טעם במצוות. לטעום טעם בכלל בתוך קשרים. להאמין בלב שלי.

אחר כך אתה יכול להחליט אם אתה רוצה ללמד תורה. אבל אם כן, דבר אמת. מותר לך לומר לתלמידים שלך - את זה אני לא אוהב. קשה לי. אני סובל. קודם כל זה מלא בענווה. וחוץ מזה הם בהחלט יכולים להבין את זה. זה לא מבלבל אותם. אבל כאשר אתה סובל ממשהו אבל לא מספר את זה לתלמידים, אלא בונה תיאוריה – אז אתה מוסר הלאה את תיאוריית הסבל.

תם לא נשלם.

יש פה עוד פרקים שצריכים להיכתב.

עובד על זה...

'בקשת האני העצמי' [אוה'ק ח''ג קמ]:

ואני בתוך הגולה, האני הפנימי העצמי, של היחיד ושל הציבור. אינו מתגלה בתוכיותו רק לפי ערך הקדושה והטהרה שלו, לפי ערך הגבורה העליונה, הספוגה מהאורה  הטהורה של זיו מעלה, שהיא מתלהבת בקרבו. חטאנו עם אבותינו, [...] חטא האדם הראשון, שנתנכר לעצמיותו, שפנה לדעתו של נחש, ואבד את עצמו, לא ידע להשיב תשובה ברורה על שאלת איך, מפני שלא ידע נפשו, מפני שהאניות האמיתית נאבדה ממנו.  בחטא ההשתחואה לאל זר, חטא ישראל, זנה אחרי אלהי נכר, את אניותו העצמית עזב, זנח ישראל טוב. חטאה הארץ, הכחישה את עצמיותה, צמצמה את חילה, הלכה אחרי מגמות ותכליתות, לא נתנה את כל חילה הכמוס להיות טעם עץ כטעם פריו, נשאה עין מחוץ לה, לחשוב על דבר גורלות וקריירות.  קטרגה הירח, אבדה סיבוב פנימיותה, שמחת חלקה, חלמה על דבר הדרת מלכים חיצונה. וכה הולך העולם וצולל באבדן האני של כל אחד, של הפרט ושל הכלל. באים מחנכים מלומדים, מסתכלים בחיצוניות, מסיחים דעה  גם הם מן האני, ומוסיפים תבן על המדורה, משקים את הצמאים בחומץ, מפטמים את המוחות ואת הלבבות בכל מה שהוא חוץ מהם. והאני הולך ומשתכח, וכיון שאין אני, אין הוא, וקל וחומר שאין אתה. רוח אפינו משיח ד', זהו גבורתו הדר גדלו, איננו מבחוץ לנו, רוח אפינו הוא, את ד' אלהינו ודוד מלכנו נבקש, אל ה' ואל טובו נפחד, את האני שלנו נבקש, את עצמנו נבקש ונמצא, הסר כל אלהי נכר, הסר כל זר וממזר, וידעתם כי אני ה' אלהיכם, המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים, אני ה'' 

 

אודות המחבר