ילקוט שמעוני ירמיהו רמז שכה

שלשה בנים הם אחד תבע כבוד האב וכבוד הבן ואחד תבע כבוד האב ולא כבוד הבן ואחד תבע כבוד הבן ולא כבוד האב,

ירמיה תבע כבוד האב וכבוד הבן שנאמר נחנו פשענו ומרינו אתה לא סלחת לפיכך נכפלה נבואתו שנאמר ועוד נוסף עליהם דברים רבים,

אליהו תבע כבוד האב ולא כבוד הבן שנאמר קנא קנאתי לה' צבאות כי עברו ישראל את בריתך, מה כתיב שם ויאמר ה' שוב לדרכך דמשק ואת יהוא בן נמשי תמשח למלך ואת אלישע בן שפט תמשח לנביא תחתיך שאין ת"ל תחתיך אלא שאי אפשי בנבואתך.

יונה תבע כבוד הבן ולא כבוד האב מה נאמר בו ויהי דבר ה' אל יונה שנית לאמר, שנית נדבר עמו שלישית לא נדבר עמו

אם בכל משפחה, ההורים היו מוקד של אהבה וחיזוק שמאפשר לילדיהם להופיע במלוא אורם על במת העולם, כנראה שלא היה צריך לכתוב מאמר על מצוות כיבוד הורים. כנראה שהיא היתה הדבר הטבעי ביותר בעולם.

אם מצוות התורה היו בחיים של כל הסובבים אותנו גורם מעצים, הנותן לאדם תחושת חופש פנימי, ערך ואהבה, אז כנראה שלא היה צורך לכתוב מאמר על מצוות כיבוד הורים, או על מצוות בכלל, באופן שאנסה לכתוב כאן.

אבל, מבט קל לימין ולשמאל, מראה שזו לא תמונה נפוצה כל כך. במקרים רבים, השילוב בין מצוות כיבוד הורים, לבין חולשות אנושיות נורמאליות ומובנות, מייצר תערובת לא מאד חיובית. התוצאה היא שאנשים רבים, גם בגיל מאד מבוגר, לא מצליחים לחיות את חייהם במלוא החופש, לא הולכים בעוז אחר המקצוע שנועד להם, לא מצליחים לבחור במלוא השמחה בדרך החיים שלהם. באופן מאד הדוק, התוצאה היא שאנשים רבים לא זוכים לקשר מלא אהבה עם ה' ועם תורתו.

יש ודאי מי שיעיר כאן – מצוות לא נועדו לחופש, ולא להבעה אישית מלאה על באמת העולם. הן נועדו לעול, להיות עבד ה', לצמצם את האגו, ולשרת משהו שגדול ממך. ועל זה בדיוק באתי לשוחח. שהגיע הזמן להבהיר שיציאה לחירות, היא לא רעיון תיאורטי דתי. היא חוויה מאד פשוטה של חופש ובחירה בחיים. מצוות כיבוד הורים היא מקרה מייצג, ואולי גם מובהק, לאופן שבו הכל התהפך. לאופן שבו מצוות הפכו להיות כלי שעבוד וכיווץ, במקום נתיב בדרך אל השחרור של האדם מהשעבוד.

תיאור מצב – במשפחה אחת לא מאד רחוק מכאן

הילד בן שלושים. אבל כשהוא מגיע לבית הוריו הוא קצת מתכווץ. כי אבא ואמא לא מאד מרוצים, הרי הוא הלך בדרך שאינה הולמת את החלומות שלהם.

הילדה בת ארבעים וחמש. היא רק רוצה להיות בשבת עם הילדים שלה. אבל היא מעלה חמישה ילדים למכונית המשפחתית ונוסעת לשבת להורים. לא לגמרי בטוח מי יהנה בשבת הזאת. אבל אם היא לא תסע, היא תרגיש אשמה. מה עם כיבוד הורים?

הילדה בת 27, היא משוחחת בטלפון עם אמא כל יום. חצי מהשיחות מסתיימות בריב. תמיד משהו מריר בפה אחרי השיחה. היא לא מקבלת את האהבה שהיא היתה רוצה לקבל מאמא, אבל עדיין מנסה. אז היא רבה איתה בלי סוף.

ליל הסדר מגיע, כולם במתח, חייבים, שנה פה שנה שם. זה משפחתיות. זה כיבוד הורים. אבל בשקט בלב, חולמים על היום שיהיה איזה תירוץ לא ליסוע יותר, ואז אולי ליל הסדר יראה כמו שחשבנו. לא רוחני מאד. אבל עם קרבה אנושית פשוטה. חום ממשי. דיבור אמיתי בין הורים לילדים.

אני לא רוצה לומר שכל משפחה נראית ככה. וגם במשפחות שזה נראה ככה, הרבה פעמים, זו לא כל התמונה. יש חלקים יפים. אבל באופן מוזר, מצוות "כיבוד הורים" מנציחה דווקא את החלקים הלא מרנינים של הסיפור. האם זו היתה כוונת המשורר כשאמר "כבד את אביך ואת אמך"? האם לזה רצה ה' לגרום כשאמר בידי משה "כבד את אביך ואת אמך"?

לא נראה לי.

האם בסוף הדברים כאן תהיה לי תמונה מספיק ברורה למה הוא כן התכוון? אני לא בטוח. אבל גם אם אצליח לצייר מה כיבוד הורים איננו, כפי הבנתי, זו תהיה משימה חשובה מספיק.

לפני שאתם קוראים, אני מציע סקר קצר בין חברים. להעביר ברשתות החברתיות – האם תוכלו בבקשה להגדיר במשפט קצר מהו כיבוד הורים? לחלק מהתשובות שאני קיבלתי בסקר שלי, אנסה להגיב כאן בהמשך.

כבוד – בואו נחשוב על זה רגע

"מה זה בכלל כיבוד הורים?" שאלתי ברשתות החברתיות. הנה כמה תשובות שקיבלתי:

כבוד זה לשמח אותם.

כבוד זה להכיר בטוב על זה שנולדת בזכותם. להכיר תודה על מה שקיבלת.

כבוד זה להסכים לעשות דברים, גם כאלו שאינך רוצה, מכיוון שזו בקשתם.

כבוד זה לתת להם מקום בחיים שלנו.

כבוד זה לא להתחצף.

כבוד זה להבין שלא משנה מה עושה, הוא תמיד רוצה בטובתי.

לקבל אותם כפי שהם, עם הטוב ועם הרע שבהם.

כבוד, זה לקום לכבודו, לתת לו את המקום השווה יותר, לא לסתור את דבריו.

אלו חלק מהתשובות שקיבלתי, ויש עוד.

הייתי רוצה להציע כאן, שמאחורי מה שאנחנו פעמים רבות מכנים בשם כיבוד הורים, מסתתר משהו אחר. הוא איננו קשור לכיבוד הורים. הוא גם לא מאד קשור למצוות.

אמונות כוזביות (אולי)

מילים פשוטות אך נסתרות

כדי להתייחס לתובנות הללו לגבי כיבוד הורים, צריך לשים לב לנקודה מבלבלת בקשרים בין בני אדם. הנקודה הזו, היא הפער בין הפה לבין הלב, בין מה שבאמת מתרחש בלב של האדם לבין מה שהוא אומר.

אם נהיה מודעים לפער הזה ביחסים בין הורים וילדים, הרבה דברים יהיו פשוטים הרבה יותר. אפשר לקרוא לזה המילים שמאחורי המילים. למשל, החמות שאומרת לכלתה – "האוכל שהכנת מאד מעניין" והיא מתכוונת, "זה ממש לא טעים, אני מבשלת הרבה יותר טוב".

הלב שלנו מזהה את הפערים הללו מיד. אבל לפעמים, אנחנו לא מספיק מקשיבים לו, או לא מספיק סומכים עליו. ולכן אנחנו לא שמים לב למילים שמאחורי המילים. אם רק נעז להקשיב לתחושות הפשוטות והגולמיות של ליבנו נוכל בדרך כלל לגלות את הפער בלי הרבה מאמץ.

להסכים לעשות גם דברים שאני לא רוצה

מה שאנחנו מנסים זה לאוורר את הסתירה שאנשים מרגישים לא מעט ביחסים עם ההורים – בעיקר כאשר ילדים מוותרים על רצונם מתוך "כיבוד הורים", בין אם ההורים בעצמם תבעו זאת, ובין אם הילדים מבינים זאת מעצמם.

לשם כך צריך לבדוק למה באמת חלק מההורים מתכוונים כשהם מבקשים מילדיהם לוותר על רצונם בשם "כיבוד הורים"? לפעמים כשהורים אומרים "תכבד אותי" הם מתכוונים – "תעשה את רצוני למרות שלא נעים לך", ואפילו (לצערנו) "זה לא ממש מעניין אותי שלא נעים לך", וכמעט אפילו (כמה שזה נשמע כואב) "ברגע זה לא אכפת לי ממך". אפילו לכתוב את זה לא נעים לי. בטח שזה לא נעים לילד להבין שזה מה שאחד מהוריו אומר לו, או שניהם לפעמים. אבל זו תופעה יותר שכיחה ממה שהיינו רוצים לדמיין, גם אם מעציבה.

העובדה הפשוטה היא שברגעים מסוימים, ההורים רוצים משהו מסיבותיהם שלהם. סיבות טובות, סיבות פחות טובות, זה לא כל כך משנה לענייננו כרגע. ולעיתים הם לא יודעים איך להשיג את מה שהם רוצים. ואז הם נעשים חסרי אונים ועושים מה שהם יכולים כדי להשיג את מבוקשם. איך אני יודע? טוב, קודם כל, כי זה קורה לי הרבה ביחסים שלי עם הילדים שלי. חוץ מזה, כי אני מלווה הרבה אנשים בריפוי קשרים בחייהם. וחוץ מזה, לא צריך להיות חכם גדול כדי לראות את זה. צריך רק להסתכל בכנות על יחסים.

תגובות נפוצות לחוסר אונים

למשל, במצב שבו הורה רוצה שהילד יסדר את חדרו, והילד מסרב. חוסר האונים שהמצב הזה מעורר אצל ההורה מזמן כמה תגובות נפוצות, ננסח אותן בשפה מעט חריפה:

שוחד – אם תלך, אני אתן לך שוקולד.

איום קל – אם לא תלך, אני לא אהיה חבר שלך.

איום בינוני – חכה חכה. תזכור. אתה עוד תשלם על זה.

איום כבד או תוקפנות ממש – צעקות, הרמה בכוח.

איום תורני – הפעלת הלחץ נעשית באמצעות פסוקים. באמצעות התורה. למשל, "תכבד אותי" (כמו שכתוב בתורה כבד את אביך ואת אמך…).

נסביר כאן את הדיבור הפשוט – אני רוצה שתסדר את החדר, ומכיוון שאתה לא עושה את זה, אני נאלץ להפעיל עליך לחץ, במקרה הזה – דרישה לציות בשם "הכבוד", או "הפסוקים", או "ההלכה". אבל חשוב לראות שברגע הזה ההורה מוכן להשתמש בכל אשר בידו כדי להשיג את מבוקשו. הפסוקים כאן משמשים כלי שרת בידיו, ולא אידיאל שלאורו הוא הולך.

היה טוב אם נשאל את עצמנו כהורים ברגע כזה, מה עומד בראש מעייננו. הילד? התורה? ה'? לא בטוח.

זה באמת בסדר. זה קורה לכולנו. להיות הורה זה קשה. להנהיג את ביתך זה דבר קשה מאד. להרגיש פגוע וחסר אונים מול ילדים, זה מתיש, בוודאי אם זה קורה על בסיס יומיומי.

הבעיה היא לא בחולשה של ההורים. הבעיה היא כשברגעים האלו, מתוך חולשה אנושית, מתערבבים שני דברים שלא כדאי שיתערבבו, לא אצל ההורה, ובייחוד לא אצל הילד.

נניח שההורה היה חסר אונים. כואב. מתיש. לגיטימי. ואז, כמוצא של חוסר ברירה הוא שולף את הביטוי "תכבד אותי". ואז, הילד נכנע, ועושה את מה שאמרו לו. אבל הילד מרגיש שהכניעו אותו בכוח.

האם הילד מרגיש כבוד באותו רגע? אני מדבר על הרגש הממשי שיש לו בלב. בדרך כלל לא. וזה בסדר, כי גם ההורה לא מרגיש שיא המכובד אחרי שהוא עשה את זה. מרגיש כמו בלון ריק ומיואש בדרך כלל.

אבל באותו רגע, הילד עושה חיבור בליבו בין המילים "כבד את אביך ואת אמך" להרגשה הלא נעימה שהוא מרגיש עכשיו. הילד מרגיש, ובצדק, שהפעילו עליו לחץ, ואיזה שהוא סוג של איום גם אם לא מפורש, והוא נכנע. זה לא כבוד. זו כניעה. זה ריצוי. זו התכווצות. זה פחד. חשוב לומר. ובאמת אין הרבה קשר בין ההרגשה הזו לבין כיבוד הורים.

זה קרה לכולנו, ועדיין קורה. גם כילדים. וגם כהורים.

מותר לנו לסלוח לעצמנו על זה. מותר לנו לסלוח לאחרים.

אבל דבר אחד חשוב שנתחיל לעשות. את ניתוח ההפרדה העדין שבין מצוות כיבוד הורים, לבין מה שקורה בהרבה משפחות בחסות המצווה הזו.

אנחנו מנסים עכשיו, אחרי שנים של ערבוב לפעמים, להבין מה כוונת המשורר במצווה. אבל כדי שיהיה לנו סיכוי לעשות את זה, צריך להפריד אותה היטב מהשימוש שעושים בה הורים כשהם לא יודעים איך להשיג ציות.

המחיר השני שמתרחש פה מעבר לכאב שבכניעה, הוא החיבור שבין ההרגשה הזו לבין ה'. כאשר הילד מרגיש כנוע, תחת המילים "כבד את אביך ואת אמך", הוא עושה חיבור כזה – אני מרגיש לא נעים. ה' ציווה עלי מצווה כזאת. המסקנה הפשוטה היא שה' רוצה שאני ארגיש ככה. לכאורה, ה' רוצה את הכניעה ואת ההרגשה המכווצת הזו.

הילד בעל הלב התמים והפשוט עושה את החשבון הבא פחות או יותר:

מי זה ה' הזה? מה אני חושב עליו? זה נראה לי מאד מוזר שבורא עולם היה מצווה דבר כזה. אבל אני כנראה המוזר פה. ואם זה מה שהוא רוצה, אז אולי גם אותו אני לא כל כך אוהב (אלא אם הוא גם יאיים עלי ש"אכבד" אותו…)

הנפש שלנו מאד פשוטה. אם זו המצווה וככה היא מרגישה, אז אני לא כל כך אוהב לא אותה, ולא את מי שציווה אותה. יוצא שהמחיר פה כפול – פגיעה ביחס של הילד לעצמו ולהוריו, ופגיעה ביחס לתורה ולה'.

לשמח את ההורים

"לכבד את ההורים זה לעשות מה שישמח אותם".

בהקשר הזה כדאי שנפגוש מה משמח אותנו ואת הורינו, ונבדוק אם לכל צורה של שמחה כדאי להיענות. ממה שאני מבין, לכל אדם יש שתי צורות דומות אבל מאד שונות לקבל שמחה:

שמחה מבחוץ – למשל, אם יעשו מה שאני רוצה אני שמח. אם הצלחתי ביעדים של עצמי אני שמח. אם חייכו אליי אני שמח. ואם לא, אז לא.

שמחה מבפנים – אני שמח כי אני נפלא. כי אני מחובר לשורש. כי אני נותן לאנשים משהו מעצם קיומי. בשפה קצת יותר רוחנית – השמחה שלי מגיעה מה' לא מבני האדם.

עכשיו. כשאנחנו אומרים שאנחנו רוצים לשמח את ההורים שלנו, על איזה שמחה מדובר? מה בדיוק משמח את ההורים שלנו ברגע זה?

השמחה מהסוג הראשון, היא כמו אוכל גרוע שהנפש שלנו התרגלה לאכול. לשמוח מזה שמצייתים לנו. לשמוח מזה שאנחנו נראים טוב בחברה. כל מיני סוגים של אהבה נפולה.

השמחה מהסוג השני, היא אוכל טוב ובריא, שראוי לספק לעצמנו, וגם לאחרים אם אפשר.

אני יודע כהורה שלפעמים אני מייחל לאוכל הגרוע מהילדים שלי, שפשוט יעשו מה שאני אומר ואז אני אהיה שמח למשל. אבל אני גם יודע להבחין שלפעמים אני רוצה אוכל אחר – שהילד שלי יהיה הוא, ולא יפחד ממני, ולא יהיה בעמדה של ריצוי מולי. זה גם מאד משמח. אפילו יותר. בכל רגע שבו אני זוכר מי אני באמת, אני מאחל לעצמי שהילדים שלי לא יספקו לי אוכל גרוע אלא אוכל טוב.

אבל לפעמים, אנחנו כהורים דורשים מהילדים לספק את ה"שמחה" הזו. נראה לי שכדאי שלא נקרא לאספקה הזו כיבוד הורים. כל הורה נופל. זה בסדר גמור. אבל לא לזה התכוון המשורר כשאמר "כבד את אביך ואת אמך".

זו לא מצווה לשמח את ההורים שלנו בצורה נפולה, גם אם ההורים שלנו מאד מתעקשים, או שהם לא יודעים איך לשמח את עצמם בצורה בריאה.

בכלל, מי אמר שלשמח את ההורים זו אחריות שלי? ההורים קודם כל מחוייבים לשמח את עצמם. ולא לצפות או לשדר ששמחתם תלויה באחרים, ודאי שלא בילדיהם.

אז למה בעצם ההורים שמחים מזה? למה הם לא שמחים מזה שאני אהיה מי שאני? למה הם לא שמחים שאני אעשה בליל הסדר מה שטוב לי? למה הם לא שמחים שאני חופשי? זו בעצם השאלה האמיתית שההורים צריכים לשאול את עצמם.

הילד, לעומת זאת, צריך באופן פשוט וכנה לשאול את עצמו באיזה רגעים ההורים שלו שמחים מהטוב שקורה לו, ובאיזה רגעים הם שמחים מהטוב שהוא מספק להם לפי דעתם, למרות שהוא סובל.

ולפעמים שני הנתיבים נפגשים. ההורה שמח מהטוב שלך. והטוב שלך הוא באמת שרצונך להיות איתו, או לעשות משהו שישמח אותו. זה נכון. ואז זה באמת נהדר. ולאנשים שזכו אפילו לרגעים של קשר כזה עם הוריהם, יש הרבה על מה להודות.

אבל ממה שאני רואה, אנחנו לא מספיק עומדים בפשטות מול העובדה שבהרבה רגעים, ובהרבה משפחות, זה לא ככה.

רגע – זה שינוי מהותי!

שווה לעצור כאן רגע ולהבין שמה שנאמר כאן למעלה הוא מסר בעייתי עבורנו. כי אם זה נכון, אז זה נכון לשני הכיוונים. כלומר, אנחנו נצטרך להפסיק לספק את המזון הזה להורינו, וגם להפסיק לצפות שילדינו עכשיו או בעוד עשרים שנה יספקו לנו את המזון הזה.

אנחנו רוצים?

סביר להניח שהתשובה לשאלה הזו לא פשוטה. כי היא משחררת אותנו מצד אחד, אבל מחייבת אותנו מצד שני. ואולי אנחנו מעדיפים להשאיר את המצב על כנו?

ההורים פועלים מתוך אהבתם אליך

"תדע שלא משנה מה, עשיתי את זה מאהבתי אליך". "לכבד, זה לדעת שגם אם הם עושים טעויות, הם עושים את זה מאהבתם".

אני לא בטוח שהאקסיומות האלו לגמרי נכונות. כרגע, אני לא רוצה לדון באהבה המסותרת בליבם של ההורים לילדיהם. אלא על האהבה המגולה, הממשית והמוחשית שיש להם בלב.

כלומר, גם לגבי עצמי אני מאמין שיש הרבה מאד אהבה גנוזה בליבי, אבל האהבה שהרבה יותר ראשונית ביחסים בין בני אדם היא מצב הלב שלהם כרגע. הרגש האמיתי והמוחשי שמפעיל אותם ברגע נתון. אני משתדל לבדוק את הנקודה הזו לגבי עצמי – מה אני באמת מרגיש עכשיו? וגם לגבי אנשים אחרים – מה הם מרגישים עכשיו?

אני יודע, כהורה לשישה ילדים היום, שלא תמיד, לא בכל זמן נתון, הרגש שיש בליבי כלפי ילדיי הוא אהבה. הרבה פעמים יש שם אהבה, התפעמות והתרגשות. אבל לא תמיד. לפעמים יש שם תסכול. שעמום. רצון לחנוק. שיעופו. הם מאיימים עלי. אני כועס.

לפעמים אני פועל ומדבר מתוך המקומות הלא אוהבים האלו. באופן טבעי הילדים יודעים היטב להבחין בין שני המצבים הבסיסיים – עכשיו אבא אוהב, עכשיו הוא לא.

אבל, הם מאד סומכים עלי. ואם אני אומר להם "תדעו שהכל אבא עשה מאהבה" אחרי איזו סצנה שבה הייתי מלא דחייה כלפיהם – אז הם מתבלבלים. אבא אומר שזה אהבה, אבל הרגשנו היטב שזה לא.

אין שום ציפייה מאף אחד להיות מושלם. אלא רק שישתדל מאד לא לבלבל בין מצווה לבין חטא. לא לבלבל בין אהבה לבין סלידה ודחייה. אם לכמה רגעים או לכמה שעות וימים פעלת מתוך סלידה לילד שלך, אז האחריות שלך כהורה היא לומר לו שטעית, והוא, מכיוון שהוא עדיין גמיש וסלחני, בדרך כלל יסלח.

אבל בבקשה בואו לא נגיד לילדינו שהכעס והתוקפנות, או רגשות האשם שהפנינו כלפיהם היו אהבה. זה יבלבל להם את כל חוש הכיוון.

בואו לא נגיד להם שכל מה שהורים עושים לילדיהם הוא מאהבה, כי זה פשוט לא נכון. לפחות לגבי, ולגבי כמה ממכריי, זה ברור לי.

לא להתחצף

לא להתחצף להורים, לדבר יפה ("בכבוד"). מה פשר הדרישה של ההורה שהילד "לא יתחצף"? בואו ניכנס רגע לאחד המצבים שבהם הילד מתנהג כלפינו בחוצפה, ואנחנו מאד רוצים לעצור את זה, וננסה להבין מה קורה שם בכלל:

1. בשביל מי אני רוצה לעצור את החוצפה הזו ולמה?
2. מה אני מרגיש כשהבן שלי מתחצף אלי?

לא פעם, הצורך לעצור את החוצפה הזו הוא בעיקר של ההורה. אין בו דאגה לחינוך של הילד או לעתידו. ההורה פשוט מאד לא אוהב לקבל יחס כזה. זה מובן. זה מאד לא נעים. וזה גם בריא בהרבה מובנים. ההורה פועל מתוך רצון להגן על עצמו ממשהו שמאד לא נעים לו. שוב, זה מובן מאד ולגיטימי, אבל זה רק צריך להיקרא בשם הנכון.

מה אנחנו מרגישים כשילדים מתחצפים אלינו? מאד לא נעים. זה מעליב. זה מכעיס. אנחנו מרגישים לא שווים כלום. מרגישים שהם כפויי טובה, אחרי כל מה שאנחנו עושים עבורם. לפעמים מרגישים גם אשמים, תלוי במה הם האשימו אותנו.

אז למה בעצם אנחנו רוצים לעצור את החוצפה הזו?

קודם כל כדי להפסיק להרגיש ככה. זו פשוט הרגשה מאד לא נעימה. דבר שני, אנחנו רוצים בעצם שהילד ייתן לנו משהו שכרגע אין לנו מעצמנו. למשל – בטחון שאנחנו הורים טובים. למשל, חוויה שכל הטוב שאני עושה בהורות קיים ונמצא ובעל משמעות גם כשאנחנו טועים וגם כשהילד לא אוהב את זה. רוצים שהוא יסלח לנו, ויתן לנו חוויה של מחילה, על הטעויות שאנחנו עושים. רוצים שהוא יתן משקל גדול יותר לטוב שאנחנו, ולא לחסרונות שלנו. רוצים שהוא יכבד את מקומנו ואת הצרכים שלנו. רוצים שהוא יתן לנו הרגשה בטוחה שאנחנו ההורים הכי מדוייקים עבורו.

כל הרצונות האלו הם באמת רצונות כל כך עמוקים, ואנחנו כהורים כל כך צריכים אותם.

הדבר היחיד שצריך להתעורר אליו, הוא שזה ממש לא התפקיד של הילדים למלא את הרצונות האלו עבורנו. את כל הצרכים האלו שאנו מבקשים מהילד למלא, כמו הסליחה על כל חסרונותינו והמחילה על הפגיעות שאנו פוגעים בו לעיתים, והביטחון וההערכה לטוב שלנו כהורים, אנחנו צריכים למלא בעצמנו.

ואז הוא יוכל להרגיש בטחון כילד לכעוס מאד על החסרונות שלנו, ולדעת שזה לא מבהיל אותנו. להרגיש בצדק, שדפקנו אותו. שחטאנו כלפיו. שבגללנו אין לו את כל מה שהוא צריך. שמה שהוא רוצה זה לא מותרות, ולא מוגזם, ולא ילדותי, ולא חוצפה, ולא כפיות טובה.

אז אם ההורה, לרגע עוצר, ומזכיר לעצמו שבלי שום קשר למה שהילד אומר או לא אומר, הוא לא מבוזה, ויש לו כבוד, והוא לא מעורער, אז הוא נזכר. מתמלא בטוב. בביטחון פנימי. ואז הוא מחזיר לעצמו את הבחירה.

לפני העצירה והחיבור לנקודת הזיכרון, ההורה פשוט מופעל, מגיב בלי שליטה למישהו שהעליב אותו. אחרי החיבור, ההורה מלא טוב, ויכול להחליט לפי שיקול דעתו אם נכון לו לעצור את הדיבור הזה, או לא. הוא יכול לעמוד ולשאול את עצמו מה הוא עושה עם הרגשות הקשים, או המילים הקשות, או החוצפה שהילד מביא באותו רגע. זה לא נעים. זה לא כיף. זה מייאש ושובר לפעמים. אבל לפחות ההורה שחרר את הילד מתפקיד שגדול עליו בעשר מידות.

אז אם תיזכר רגע ברגעים שבהם ההורים אמרו לך "אל תתחצף", האם אתה יכול להבחין בין שני המצבים האלו? בין המצב שאבא התערער והגיב כמו ילד נעלב, לבין המצב שבו אבא נשאר על מקומו בבטחון מול ה"חוצפה שלך".

כל זה בלי לדבר בכלל על מקרים שבהם ה"חוצפה", הייתה פשוט אמת נוקבת שלהורה לא היה שום חשק להתמודד איתה, או בקשה שלהורה לא היה חשק להיענות אליה, או דברים שבכלל לא נכנסים תחת המטרייה הזו של "חוצפה".

אולי הוא בכלל צודק?

לפעמים הילד צועק עליך. אומר משהו כואב. לא מכיר תודה. ואתה עסוק באיך הוא התחצף או לא הכיר תודה. אבל רגע לפני זה, האם אתה בכלל שואל את עצמך שמא הוא צודק? אולי דרכת עליו? אולי אתה מתעלם ממשהו מאד חשוב? אולי אתה עושה כלפיו מתוך הרגל משהו שמאד מתעלם מהמקום שלו?

מישהו צועק פה. למישהו כואב. למה? אולי הוא צודק שאתה פשוט אטום כרגע?

אנחנו רוצים שהוא יפסיק להגיד את זה, למרות שבעצם, אנחנו מבינים שאנחנו צריכים לעשות תשובה. אנחנו יודעים שאנחנו לא שלמים. אנחנו יודעים שלפעמים אנחנו ממש לא מתנהגים יפה. אבל אנחנו רוצים להחליט לבד מתי אנחנו נעשה חשבון נפש. אנחנו רוצים להחליט מי יגיד לנו שאנחנו טועים ואיך הוא יגיד את זה.

אז מהילדים שלנו אנחנו מבקשים שיקבלו את החסרונות שלנו ולא יזעקו עליהם, ואנחנו נתקן אותם כשנתפנה ונחליט.

אבל לפעמים הילד יודע כמה דברים – האחד, שאתה לא לגמרי מתכוון להתפנות לזה אם זה תלוי בך. אתה תעשה את זה בערך כמו שהרבה יהודים יעלו לארץ ישראל – "בשנה הבאה". דבר שני, הוא יודע שאין לו זמן לחכות כי ברגע זה אתה פוגע בו. והוא יודע, שאתה התעלמת באלגנטיות מהבקשות המנומסות והלא חצופות שלו כבר זמן רב. הוא גם יודע, שכנראה, אתה אפילו לא מבין מה לא בסדר כאן.

אז הילד המתוק שלך צועק עליך שהוא צריך ממך משהו.

אולי הוא צודק?

הכרת תודה, הכרת הטוב

"קודם כל תכיר תודה לכל מה שניתן לך", "תודה על עצם זה שהביא אותך לעולם". למה חשוב לנו שהילדים יכירו תודה ויכירו טוב לכל מה שאנחנו עושים?

או בצורה אחרת. האם ברור לך, בלי שום קשר לילד, כל הטוב שאתה עושה? אני יודע על עצמי שלא תמיד. לפעמים בתוך "תכיר טוב, תכיר תודה" יש כמעט תחנונים שהילד יסכים לך שאתה הורה טוב.

אבל ילד, בוודאי ילד קטן, מתבלבל מזה מאד. זה ממש לא התפקיד שלו להסתפק במועט. להכיר בטוב. התפקיד שלו זה לרצות אין סוף. זה לצפות ולקוות ולהאמין שמגיעים לו ההורים המושלמים. לא הורים עם חסרונות.

כאשר הוא נפגש בחסרונות המציאות, ובעיקר בחסרונות ההורים, הוא מתוסכל, הוא כועס, והוא אפילו מרגיש שדפקו אותו. וזה התפקיד שלו. תן לו למלא את תפקידו בנאמנות.

ואילו התפקיד שלך, זה לסלוח לעצמך על חסרונותיך, להכיר בטוב שאתה עושה, למרות הבלבולים שלך, למרות החטאים שלך.

כשאתה מבקש מהילדים להכיר בטוב, להבין שאין שלמות, להבין שאתה הכי מדויק בשבילם, אתה בעצם מבקש מהם להבין שמה שהם רוצים הוא טעות, הוא פנטזיה, הוא מוגזם, הוא כפוי טובה.

זה לא נכון. לא יודע איך להגיד את זה אחרת. זה לא נכון.

זה גם לא היה נכון לך כהורה שהיה פעם ילד, להסכים לתובנה הזו כשהיית ילד.

וחוץ מזה, בפעם אחרת נכתוב על מה שזה עושה לנקודת התפילה של הילד, לנקודת רעותא דליבא.

לתת להורים מקום בחייך

"תן להורים מקום בחייך", "תקשיב לעצות שלהם גם אם אתה לא אוהב אותן".

מי לא רוצה שלהורים יהיה מקום בחייו? יש ילד שבאופן יזום רוצה לסלק את הוריו מתוך חייו?

אז אם נתרגם את המשפט הזה למה שבעצם נאמר בין השורות – לפעמים, מופעל עליך כילד לחץ, להקשיב לדיבורים, דעות, ועצות שאתה לא רוצה לשמוע. לתת להם שותפות בהחלטות שהיית מעדיף שלא. להסכים לביקורת, שיפוטיות, כי הם בסך הכל ההורים שלך. גם כשאתה מאד לא רוצה, וגם כשזה מאד לא נעים.

כל אלו, אם נתרגם אותם בשפה קצת יותר גסה, הם ההסכמה לפריצת המרחב שלך. ומאחורי הדרישה לתת לך להניח שיפרצו לך את המרחב יש גם איזה איום סמוי, מה יקרה אם לא תסכים.

יש תמונת ראי של הסיפור הזה. התמונה היפה. ההורה מבטא את אהבתו כלפיך. ומכיוון שכך הוא רוצה להיות שותף בחייך. שותף תומך, מגדיל, ומעצים. ואז הוא מציע את השותפות שלו בחייך. אולי הוא מבקש ומזמין את עצמו לחייך. אולי הוא מזמין אותך להתקרב יותר אל חייו. אבל זה נעשה מרצון ובאהבה. הוא לא דורש.

פעמים רבות ה"מקום" שניתן להורים, נעשה מתוך הכרח ובתחושה לא נעימה. התחושה הלא נעימה הזו מוצדקת, למרות שאנחנו מאד מבולבלים ולא בטוחים אם להאמין לה.

מדובר בהתעלמות ממרחב הקיום שלך, תחת התירוץ שהוא ילד אותך אז מותר לו. זה לא נכון. אסור לו. וגם לך אסור כהורה לפרוץ את מרחב חייו של הילד שלך. ואם הורה עושה את זה מתוך תחושה שהילד חייב לו, אז הוא עושה מה שהתורה תיארה במילה "נושה". אתה נכנס לביתו, לוקח את היקר לו, מכיוון שאתה יכול. מכיוון שאתה חזק. מכיוון שיש לו חוב כלפיך אז אין לו אומץ לעמוד מולך ולהגיד לו.

הם הולידו אותך – סינדרום החוב

"הכרת הטוב", "תכיר בכל הטוב שניתן לך". הרי ילדתי אותך. אתה קיים בזכותי.

לא תמיד האמירות האלה מרחיבות את ליבו של הילד בהכרת הטוב. הוא קצת מתכווץ. סליחה רגע. שואל את עצמו הילד. אני ביקשתי ממך? למה אתה משדר לי שעשית לי טובה? ותגיד, אתה באמת ילדת אותי בשבילי? אחד הסימנים שכנראה לא, היא שאתה מצפה לתשלום הוגן. לפי איך שאתה מדבר, אומר לך הילד, אתה עשית איתי עסקה שהתשלום עליה גבוה מאד.

את החוזה הזה שבו אני נדרש לתשלום, הייתי שמח לראות לפני שנולדתי, והייתי יכול להחליט אם אני מסכים לתנאי החוזה.

אם אני מבין נכון זה הולך ככה – אתה הולדת אותי. אז אני כבר חייב לך את החיים. ואת החוב הזה לא אוכל לשלם אף פעם. אז אני תמיד במצב לא נעים במערכת היחסים הזו.

אבל אבא, למדתי קצת תורה, אני רוצה להסביר לך איך קוראים למה שאתה עושה – קוראים לו איסור ריבית. אתה עשית לי טובה ונתת לי את החיים בהלוואה ועכשיו אתה מצפה שאני אשלם ריבית. או אפילו שוחד.

אני רוצה לעבור מחדש על תנאי החוזה. נעשה מעמד חתימה מחודש. ואז כולם ירגישו טוב יותר בחוזה.

בואו נדבר על הלב

אז עברנו על חלק מהמילים שנמצאות באוויר כשעוסקים בכיבוד הורים, ועל עוד מילים קצת יותר נסתרות.

שאלת המפתח לכל עניין כיבוד ההורים היא –

מה באמת קורה בליבו של הילד בשעה שהוא מנסה לכבד את הוריו. אם הוא מתרחב, מתמלא שמחה, ותחושה של התקרבות, אז הוא נוגע בכוונת המשורר.

אבל, לפעמים קורה לנו משהו אחר בלב. וזה טבעי מאד אם במקרה, תחת המסווה של "כיבוד הורים" בעצם כפו עלינו לעשות משהו שאנחנו מאד לא רוצים, משהו שלא טוב לנו, משהו שלא נעים לנו, אולי אפילו פוגע. בדרך כלל זה רגש שאיננו כבוד. אלא זלזול. דחייה. עלבון. כעס. חוסר אונים.

כבוד הוא רגש לפני שהוא מעשה. ולכן כיבוד הורים לא יכול להתקיים במנותק מהלב. כמו שבעצם, כל מצווה לא יכולה להתקיים בלי לב. אז אם אנחנו רוצים לדון במצוות כיבוד הורים, אז כמו בכל המצוות חשוב לשאול מה קורה לנו בלב. וחושב לברר עד כמה אנחנו מחויבים כלפי מה שמתרחש לנו בלב.

האמת היא שהתרגלנו בכל מרחבי החיים, והמצוות בכללן, שהלב הוא מותרות. זה טוב, למה לא, כשאפשר. אבל זה אקסטרה. זה לבעלי מדרגה רוחנית. והגיע הזמן לנער את האבק מעל ההרגל הזה.

בשלב ראשון, כמו שהצעתי קודם, חשוב להכיר איזה רגש יש לי בלב כרגע. האם הוא רגש של כבוד? השאלה השנייה היא האם אני מחויב למה שמתרחש בליבי? האם זה בכלל נראה לי חשוב? האם אפשר לדעתי לחיות בלי הלב – "לא נורא, אז לא היה לי נעים, אז מה?"

אם מצב הלב לא חשוב, אז באמת אפשר לעשות כל מיני מעשים בחסות כיבוד ההורים, גם אם הם פוגעים בליבי. אפשר גם באיזה שהוא שלב לנטרל את הלב באופן כזה שכבר לא ירגיש. שלא יתרגש ממה שקורה פה.

אבל אם תשאל את עצמך דרך קבע מה קורה בלבך במערכת היחסים בינך לבין הוריך, אז תיחשף בפניך הנקודה הראשונה במסע. הנקודה שבה אתה רואה בפשטות מה באמת קורה בקשר הזה.

ואם תחליט שאתה רוצה שבקשר בין הורים לילדיהם יתקיימו אהבה וכבוד, אי אפשר לדלג על השלב החשוב הזה – מה המצב כרגע?

אחר כך, אי אפשר לדלג על לימוד של מיומנות שלא מלמדים ברוב בתי הספר, איך מתחילים להביא אהבה וכבוד ללב, ואיך מרפאים יחסים שבורים.

אי אפשר ללמד כאן את המיומנות הזו. זה לימוד של חיים. ויש רבים שכתבו עליו. אבל להרבה אנשים לא ברור מה הקשר בין המיומנות הזו לבין התורה. אני רוצה להציע כאן שהיא חלק בלתי נפרד, ותמיד היתה, מחיי תורה.

אז מה עושים?

אין מצווה בלי הקשר

אנחנו רגילים להבין מצוות כמו מתמטיקה. כאילו המצווה היא מעין הנחתה אובייקטיבית שאינה מתייחסת למצב הממשי בחיינו. אבל בנוגע לכיבוד הורים למשל, אין שום אפשרות להבין את המצווה הזו בלי להתייחס למצב הקשר הספציפי מאד שבינך לבין הוריו. אין אפשרות להבין את משמעות המצווה הזו בלי להתייחס לרמת האהבה או לחילופין לעוצמת הפוגענות ביחס של ההורים לילדיהם.

מה המצב? יש אהבה? יש חיבה? יש פריצת גבולות? יש אלימות ממש? כל העסק מאד תלוי.

יש כאן פגיעה?

הנקודה ההכרחית כדי להתחיל לעשות סדר היא מאד פשוטה: האם מישהו פוגע בך? יש פגיעות חמורות. יש פגיעות קטנות. אבל חשוב שתהיה בהירות בנושא הזה – מתי פוגעים בי. יש פגיעות שכבר התרגלנו לספוג. נדמה לנו שזה כלום. שזה לא ביג דיל. שככה זה. אם הנקודה הזו לא מתבררת, אז ב"כיבוד הורים" עשוי בהחלט להיות מימד של קורבנות, ושל הלקאה עצמית, או לפחות של המעטה שיטתית בערכך כאדם.

לא יתכן כבוד של הורה שמשמעו מוכנות לפגיעה בילד. בטח שלא בצורה עקבית. אם יש סיכוי שנבין מה הוא כבוד למישהו, או כבוד להורים, אנחנו חייבים להתחיל להבין מה זה בכלל לתת כבוד למישהו. והמישהו הזה, כדאי שהוא קודם כל יהיה אנחנו. למשל, לכבד את הגוף שלנו כאשר הוא זקוק למשהו. למשל, לכבד את הצורך שלנו במנוחה. למשל, לכבד את הצורך שלנו ביחס נעים ובריא. למשל לכבד את הרצון העמוק שלנו באהבת הורים פשוטה.

אי אפשר לתת למישהו אחר משהו שאין לנו. אי אפשר לתת למישהו אחר כבוד אמיתי, כשאין לנו היכרות עם המקום הזה מתוכנו.

ילד נמצא במצב של תלות מוחלטת בהוריו. בתחילה גם מבחינה פיזית. ואחר כך מבחינה רוחנית ונפשית. משום כך הוא גם לא יכול לעמוד מולם באמת. רק מגיל שלוש עשרה הוא יכול להתחיל להפריד את עצמו באמת מהוריו. הכבוד להורינו יכול להתחיל רק אחרי שהוא יעמוד כאדם בעל כבוד לעצמו, ויפגוש את הוריו כבני אדם, ויוכל לכבד אותם כאדם בוגר. אבל זה לא יכול להיות בשום אופן מתוך פגיעה בעצמו.

המצווה שלא לכבד

מה התגובה הנורמאלית והבריאה של ילד שחווה מעשים, מילים, או תנועות רגשיות של חוסר אהבה מהוריו?

הוא לא מכבד את זה. הוא כועס. הוא סובל. הוא נפגע. הוא לא מכבד. וטוב שכך. יכול להיות שלפעמים זו מצווה שהוא לא יכבד את זה.

כי מה שהוא פגש באותו הרגע זה את הקלקול של ההורים. לא את הטוב שלהם. את האהבה של ההורים מצווה לכבד. אבל בעצם לא לצריך לצוות, כי זה קורה באופן טבעי. ואת חוסר האהבה של ההורים מצווה (לפחות בשלב ראשון) לא לכבד. אדם שמוסרים לו שהוא אמור לכבד תוקפנות כלפיו, הופך לקורבן. זה ממש עצוב.

מצוות – לא לילדים

בהקשר זה חשוב להיזכר במשהו שהפך קצת לסיסמא מבחינה חינוכית. ילדים לא מחוייבים במצוות. בשפה קצת יותר מודרנית, זה לא רלוונטי עבורם, וזה אפילו עלול לפגוע בהם.

המצוות הם שלב שבו הילד הופך להיות שותף במעשה בראשית. נותן. משפיע. יוצר.

אבל יש זמן בנפש שבו זה בכלל יכול לקרות. הזמן הזה לפי חז"ל הוא גיל 13. ורק אז המפגש עם המצוות נעשה רלוונטי עבורו. לפני גיל 13, המצוות אמורות להיות שעשוע. הכנה. משהו שהוא כמו משחק בעולם של מבוגרים. משהו כמו שילד משחק מונופול על כסף דמיוני, ויכול להפסיד הכל, ולהרוויח, ולבנות בתים בלי שהדבר מסכן אותו, ובלי שאכן יסתכן בפשיטת רגל אם יעשה טעויות עסקיות.

בתקופת הילדות מצוות כיבוד הורים לא רלוונטית. מקסימום כמו משחק משעשע, שאפשר לכבד את ההורים ואפשר גם להתנגד אליהם. הרי הוא עוד לא הגיע לזמן הנפשי השייך לזה בכלל.

ולהיפך. בגיל הילדות, הוא מעריץ את הוריו ללא מצרים. מכבד אותם ללא גבול גם בלי שיבקשו.

ואם כבר הוא מרגיש רגשות של חוסר כבוד כדאי לשים לב לשני דברים:

ראשית, בטח יש סיבה טובה. חוסר כבוד מתעורר בלב כלפי דברים שאינם ראויים לכבוד.

שנית, זה מצב מאד לא נעים עבור הילד. הילד כל כך זקוק לאבא ואמא להעריך ולכבד, ואם הוא נפגע מהם, אז יוצא שבעל כורחו הוא מזלזל בהם, או כועס, או נעלב, אבל לא מכבד. והוא מאד לא אוהב להיות בעמדה הזו – מצד אחד הוא זקוק עבור עצמו לכבד אותם, אבל הוא לא יכול כי הם פועלים באופן שאינו מעורר כבוד.

למשל, ילדה בת שבע, שהולכת עם הוריה למפגש חברים, והיא מרגישה בליבה החד שההורים השתנו מאד כאשר הם נכנסו בדלת החדר. הם מזייפים. מחייכים חיוכים לא אמיתיים. מתנהגים באופן שלא מתאים להם. מוותרים על עצמם.

הילדה הבריאה, תתמלא זלזול, כאב, וגם בלבול. ואולי עוד כל מיני רגשות. אבל לא כבוד. והיא מאד רוצה להרגיש כבוד כלפי הוריה. אבל היא לא יכולה.

לפני עיוור לא תתן מכשול

מה שאני עומד לומר עכשיו הוא קצת בדיחה וקצת לא. אם כבר מישהו צריך להרגיש במצב הזה שהוא עובר על מצווה אלו הם ההורים. הם עוברים על מצוות "לפני עיוור לא תתן מכשול". כלומר, הילדים מחויבים במצוות כיבוד אב ואם, ולפעמים ההורים מכשילים אותם, מכיוון שהם מתנהגים באופן שמאד מקשה על הילדים, עד כדי בלתי אפשרי, לתת להם כבוד. איך אפשר לכבד אדם שלא מכבד את עצמו?

רגע של אמפתיה.

לפעמים אנשים שקשורים לתורה, רוצים להיות כל כך קדושים, שהם שוכחים להיות נורמאליים קודם. נניח שיש לי מצווה לכבד את הורי, אז אפשר לפחות להבין שזה מקשה עליי מאד אם הם מתנהגים באופן שאינו מעורר כבוד?

מה באמת יעשה ילד שהוריו לא מעוררים בו כבוד ובצדק? זו שאלה קשה. אני לא יודע. אבל קודם כל שיכבד את עצם התחושה הזו ויבין שהיא לגיטימית. לפעמים, במצבים מסוימים, הבקשה לכבד את ההורים נראית כבלתי מציאותית בעליל.

למעשה, המצב הנורמאלי שלא מוגזם לבקש אותו, הוא שהורים יתנהגו באופן מעורר כבוד, בפרט כלפי ילדיהם.

האם הם מכבדים את עצמם?

למה שהורה יבקש מילד לעשות משהו שלא נעים לו בשם ה"כבוד", או בכלל? זו נקודה חשובה ביותר.

אדם בריא בנפשו, אוהב לראות אחרים לידו שמחים, מלאים ואהובים. כאשר מישהו אחר מרצה אותו, פוחד ממנו, מתכווץ לידו, אז אדם בריא לא אוהב את החוויה הזו. הוא בוודאי שלא מבקש אותה ביודעין.

אבל מסתבר שרבים מאיתנו לא לגמרי בריאים בנקודה הזו. ואנו מבקשים מאנשים להכניס את עצמם למצבים לא נעימים עבורנו. זה לא תמיד מספיק מפריע לנו.

למה שמישהו יסכים לקבל או אפילו ידרוש ממישהו להתבטל ולהתכווץ בפניו? למה שמישהו יבקש מבן שלו להגיע לאירוע משפחתי תוך שהוא יודע שהבן סובל?

זה בסך הכל די פשוט. ההורה הזה לא מכבד את עצמו. הוא רוצה אהבה. הוא רוצה הערכה. אבל הוא לא ממש מאמין שהוא יכול לקבל אהבה אמיתית, משוחררת. הוא לא מאמין שהילדים שלו יסכימו לבוא אליו ולהיות איתו גם בלי איום. אולי הוא אפילו צודק. אבל הוא מוכן להתפשר על אהבה והערכה מהסוג השבור. שיבואו כי איימתי.

האמת שזה קצת עצוב. אבל זה די נפוץ.

ולכן, ילד בריא בנפשו, מרגיש באיזה שהוא שלב שכאשר הוא נענה לבקשה הזו, הוא באופן מובנה לא יכול לכבד את הוריו. והוא צודק. כי אי אפשר. כי באותו רגע, מה שהבן עושה, זה לעשות משהו מאד לא מכבד כלפי הוריו, ואפילו שהם ביקשו ואפילו דרשו את זה.

אז למרות שהם מאד מבקשים, ואפילו דורשים, אולי כדאי לכבד אותם באמת?

למשל, לא לספק להם את הרגש הזה, שהוא כל כך הפוך מכבוד. לא להיענות לבקשה הכמעט מפורשת שלהם – הרי הם כמעט אומרים בפירוש "אל תכבד אותי".

כבוד וחופש – בחייהם לא נפרדו

כל נתינה. כל אהבה. וגם כבוד. לא יכולים לבוא מאדם משועבד. לא נעשים בכוח הזרוע, או בכוח איום.

הקב"ה נתן את התורה אחרי היציאה ממצרים. הרעיון הוא שאדם חופשי לא יכול לקבל שום מצווה. ובכלל זאת כבד את אביך ואת אמך. גם אם במקרה הוא משועבד לאביו ולאמו. אין מצוות בתוך השעבוד.

אז בשלב ראשון, אדם צריך לדאוג שהוא חופשי. שהוא יכול לבחור בכלל. לא יודע כמה מאיתנו נותנים את הדעת על השאלה הזו? האם נעשית פה בחירה חופשית, או הרגל, ואפילו לחץ ואיום לפעול בצורות מסויימות.

אחרי שאדם חופשי הוא יכול לשקול לבחור לכבד מישהו.

אבל לפני?

עבד לא מכבד. לעבד אין כבוד. עבוד לא אוהב את האדון שלו. והוא ודאי שלא מכבד את האדון שלו. לדבר שעלול להיראות כמו כבוד, צריך לקרוא בשמו הנכון – פחד וריצוי.

המשך ישיר של אותו עניין הוא סוגיית הנסירה. על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו. צריכים להפרד. על כך בהרחבה במאמר אחר כנראה.

ההורים שלי הם התיקון שלי?

פה יש תובנה שמכיוון שהיא מאד אמיתית, היא מצריכה קצת עדינות. נסיבות החיים שלנו אינן מקרה. למשל, המקום שבו נולדנו. למשל, מי שאנחנו. ולמשל, ההורים שלנו. כל אלו הן התפאורה המושלמת לחיים שנועדנו לחיות.

ברעיון הזה עשוי להיות מזור לכאב הדי נפוץ ביחסי הורים ילדים. ולכן, כאשר אנחנו נתקלים בקושי מול ההורים, או בכאב, סביר שבשלב כזה או אחר נגיע לפתרון הזה –

נכון שכואב לי. נכון שזה לא נעים. נכון שזה לא מאד יפה. אבל זה הסיפור שלי. הוא נבנה עבורי, עם ההורים האלו בדיוק, בהשגחה פרטית מאת הבורא ולכן יש לו טעם ויש לו תכלית.

אני מאמין שזה מאד נכון.

אבל אני מאמין גם שבקצת חוסר עדינות, ההסבר הזה עשוי להיות הנתיב להנציח את הקלקול ולהוריש אותו גם לדורות הבאים. למשל, אם ההורה אומר את הרעיון הזה או רומז אליו, כאשר קשה לו לעמוד בכעס של הילדיו, כאשר הוא מרגיש אשם שהם נפגעו. או למשל, כאשר הילד בוחר בהסבר הזה, כשקשה לו לשאת את הכאב שהוא חווה לעיתים ביחסים עם ההורים.

אפשר לפעמים לדלג אל ההסבר הזה באופן שמקדים את זמנו, ולפעמים מקדים את זמנו מאד. כדי להגיע למקום הזה באופן בריא ומתוקן, צריך לעבור דרך מדרגה יותר פשוטה, יותר טבעית.

במדרגה הפשוטה והטבעית לא נעים לשהות. יש בה סוג של כאב לא נעים. אין בה סדר והרמוניה. היא מדרגה של לב נשבר.

לקפוץ אל ההרמוניה זה גס כמו להגיד לאדם שהרגע איבד את אהובו – אחי, הכל לטובה. אפשר לומר כך – האבל קודם לנחמה.

כמה מילות סיכום זמניות

אז מה עושים? אז מה עושים? אז אתה אומר לא לכבד הורים?

זה לא מה שאני אומר. אני קודם כל אומר שצריך להסתכל בעיניים אמיתיות על היחסים בין הורים לילדים, ולראות שלפעמים יש גם כאב. לראות שלפעמים משפחות לא לגמרי מצליחות ליצור מרחב פריחה, בית אוהב, ומגדיל. לא מצליחים לגמרי ליצור מקום של חופש ואמון.

זה קורה לכולנו. זה קרה ללא מעט מאיתנו.

וכאן צריך להיזהר בשימוש שאנחנו עושים במצוות כיבוד הורים. המטרה היא מצד אחד לכבד את הטוב שקיבלנו, אבל מצד שני להשאיר מאחורינו את הפגמים והקלקולים. ליצור שרשרת שבה מדור לדור הבתים שלנו נעשים יותר מאירים.

נדמה לי שלעיתים מצוות כיבוד הורים סוטה מתפקידה המקורי והופכת להיות כלי להנצחת הבעיות, בבחינת פוקד עוון אבות על בנים באוחזים מעשה אבותיהם בידם.

אז כדי לבנות כבוד, צריך ללמוד איך. זו חכמה של לב, ושל ריפוי, הרבה יותר מאשר היא חכמה של "מה לעשות".

יש לזה כלים. יש דרכים. זה אפשרי. אני מאמין לגמרי בבתים אוהבים. מאמין לגמרי בבתים שבהם ישרור כבוד אנושי עמוק. שבהם תהיה הכרת הטוב. אבל זהירות, בואו נעשה את זה בריא.