war-953246_960_720

משהו שכתבה מדינת ישראל ברגע של השראה:

לפעמים אני לא מלכה. לא מרגישה כמו מלכה. ממש לא. אני דומה יותר לסמרטוט רצפה. הגרמנים הרגו אותי. באו"ם לא סופרים אותי. לא משנה מה, אני לא מצליחה שהפלסטינאים יאהבו אותי.

לפעמים אני מרגישה כמו בלון ריק. אף אחד לא דרך עלי. צעקתי על כולם. יריתי בהם. ניצחתי. שמתי מנהיג חזק והראיתי להם. הבאתי נאום באו"ם שאומר להם כמה הם מזוייפים. הוכחתי עם מסמכים, וידאו, ודמגוגיה משכנעת שאני ממש הכי מוסרית. שאני ממש צודקת. אבל אני עדיין מרגישה סמרטוט. שונאת את מה שיצא ממני. שונאת שזה מה שאני צריכה לעשות כדי שיקשיבו לי. שיראו אותי. שיאהבו אותי.

כן כן, אני יודעת. אני מדינה חזקה ומתפתחת. צריך להודות על הטוב. ויש לנו צבא. לעולם לא עוד. לא נלך כצאן לטבח. אבל על מי אני עובדת? אני ורק אני יודעת כמה חולשה עדיין יש. כמה עדיין לא סלחתי לעצמי על מה שקרה שם. כמה לא סלחתי להם. כמה לא סלחתי לאלוהים.

זו הרגשה מגעילה. ומבזה. השאלה היא האם יש איזה שהוא מצב שאני יכולה לסלוח לעצמי? לתת לי קצת הבנה ותמיכה? לקבל את העובדה שזה מה שקרה לי – ואפילו במשך דורות, שוב ושוב?

ברור שלא. אני יכולה לומר לעצמי "זה יעבור", "יאללה אל תעשי סיפור" וגם "אני שונאת את כולם", "זה בגללם", "הגויים האלה", וגם "זה שיעור", "זה היה מחיר התקומה", וגם "זה לקח שממנו נלמד לא לעשות ככה לאחרים", ואפילו... ואפילו... אבל לסלוח? בדרך כלל לא מיד. אפילו לא אחרי יותר משישים שנה.

קודם כל אני צריכה להכיר לעצמי בעובדה שאני שונאת את עצמי במצב הזה. ולא רק זה, אלא שאין לי שום כוונה לסלוח לעצמי. אין לי שום כוונה שמישהו יגיד, או שאני יגיד, שאני בכל זאת בסדר איכשהוא. אני אשכב פה על הרצפה. אשנא את כולם ואת עצמי. ארחם על עצמי. ואף אחד לא ירים אותי מפה. את יודעת מה? מותר לך. למשך כמה זמן שאת צריכה.

אודות המחבר