העגל הוא בסך הכל נקודה של כאב מצופה זהב. זה לא לגמרי "בסך הכל" כי מוכנים להרוג בשביל לשמר אותו.

הרי כולם יודעים את האמת הפשוטה שעומדת להם מול הפרצוף. הרי אתם לא באמת לוקחים ברצינות את הסיפור המגוחך של עצמכם: "אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים"?! מה עובר עליכם? להשתחוות לפסל שבניתם מהתכשיטים שלכם?

וחוץ מזה שהעגל הוא בדיחה גרועה. אפילו ממש גרועה. מה הסיפור הגדול? מה הפך את העגל הזה לסמל כל הבגידות? הוא לא יותר ממגוחך.

מה באמת מעלה את חרון אפו של ה' כל כך? על זה, מכל הסיפורים בתורה, הוא מוכן ברגע להשמיד עם שלם? האם לא היו ולא יהיו דברים גרועים יותר? זה נראה לא טוב. בעשרת הדברות הוא מתעכב על הקנאות שלו, ועל העובדה שהוא, ולא אף אחד אחר, הוציא את ישראל מארץ מצרים. והנה, עם ישראל מערער על זה (חצופים, כפויי טובה, אני אראה להם מה זה…) – העגל הוציא אותם ממצרים. אז מובן שזה נוגע ממש בדיבר הראשון ואולי החשוב ביותר לה'. אבל על זה השאלה – כואב לך בכבוד? מה אכפת לך כל כך שבני ישראל יאמרו שהעגל הוציא אותם ממצרים?!

טוב. לפעמים כמשהו נראה מגוחך. אז הוא באמת מגוחך.

וכולם, כולל מי שעושה ואומר את הדבר המגוחך הזה, יודעים שזה בועה שאין מאחוריה כלום. אבל מחזיקים בו חזק. משתחווים אליו. נאבקים למענו. מוכנים לשחוט כל מי שיערער עליו.

למה?

כי אם נסיר אותו, נוותר עליו, יתגלה משהו שאנחנו לא רוצים לפגוש.

תתגלה נקודת הכאב.

יתגלה מסר.

הרגש האחד שאנחנו לא מוכנים לעבור דרכו. המסר האחד שאנחנו לא רוצים לשמוע.

אם ניקח רגע את העגל. השאלה היא לא למה עם ישראל עשה את העגל. אלא מה הם עומדים לפגוש אם לרגע יוותרו על העגל. מה יישאר שם ברגע הפרידה מהעגל?

משהו שלא רוצים לעמוד מולו. לא רוצים להכיר בו.

וכשאדם קולט שהוא מתקרב לנקודה הזו, הוא נהיה נוקשה מאד. הוא בונה איזה משהו חזק, משוגע, מגוחך, אכזרי, תיאורטי… העיקר נוקשה מאד. לפחות מזהב. ואז הוא נעמד ונלחם עליו.

אז מה בעצם הם עמדו לפגוש שם?

נחזור רגע אחורה. משה לא חוזר מההר. הם למטה. ומתחילים, מתוך עומק הלב, מתוך המרתפים, לעלות הקולות – נבגדים. נטושים. כועסים. נעלבים. חסרי אמון. מיואשים. לא אהובים.

הוא נטש אותנו. הוא לא חוזר. ידענו. סתם האמנו לו. ולה'. הוא לא אוהב אותנו. הוא מעולם לא אהב אותנו. לא היה בעדנו. לא יהיה שם בשבילנו כשנצטרך אותו. אנחנו לבד. באמת באמת, הוא שונא אותנו. הוא רוצה להרוג אותנו:

"מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה־הָיָה לוֹ", "בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם", "בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה", "מִי־יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד־ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל־סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע כִּי־הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל־הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת־כָּל־הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב"

ברגעים האלה, שהרעל מתחיל לפעפע מתוך הלב, הכעס, הייאוש, תחושת הבגידה, החוויה שאין אהבה – מתחילה המחיקה השיטתית של כל הטוב שהיה בקשר. שכחה אקטיבית. מעולם לא היה פה טוב. תמיד ידעתי. גם מה שהיה, היה שקר. הוא לא הוציא אותנו ממצרים. הוא אף פעם לא עשה שום דבר אוהב. אז מי הוציא אותי ממצרים? הרי היה פה טוב. קרו דברים טובים. אני לא יכול להכחיש את זה. טוב, בעצם אני כן יכול…. מי הוציא אותי ממצרים? הנה, רגע, אני בונה פה משהו… זהו. העגל הזה. הוא הוציא אותי ממצרים.

שוב, הפרצוף הולך ומתקשה, הלב הולך ומקשיח, והמלחמה הנואשת והנחרצת בכל מי שינסה להוריד אותי מהעץ של הזעם, שינסה לומר לי שיש כאן עדיין סיכוי, שיש כאן אהבה.

כל מי שינסה, לא רק שייתקל בסירוב, עומד בסכנת מלחמה, עלול להיהרג. כל מי שיזכיר לי באיזה שהוא אופן את האמת, לא אמת תיאוריטית, רוחנית, אלא את נקודת הכאב האמיתית שלי. אני לא רוצה לדעת. לא רוצה לזכור. לא רוצה לעמוד מולו. לא רוצה להרגיש ככה.

למשל, מתנחלים. למשל, חילונים ושמאלנים. למשל גויים. למשל אני. אפילו אני יכול להיות נתון בסכנת אלימות של עצמי, אם במקרה אני התזכורת לכאב. שאף אחד לא יפריע.

העגל הוא מין נקודת כאב מצופה בזהב.

ועכשיו העגל עומד כמו פסל נוקשה, ומעכב כל ניסיון לחדש קשר אמיתי.

לפעמים ממש יש תחושה, שהעגל הזה כאן לנצח. שמי שעשה אותו, יילחם עליו עד טיפת הדם האחרונה. איי. מה שאנחנו לא מוכנים לומר ולעשות כדי לשמור על הפסל הזה…

העגל הוא חזרה על חטא אדם הראשון. בלשון יותר מובנת היום, אפשר לומר, שבסיפור העגל עולים וצפים קשיים ישנים בקשר בין האדם לבין עצמו ובין האדם לבין ה'. קשיים שמבקשים ריפוי. השלמה.

הקושי בקשר בין האדם לבין ה' הוא אחד – אני לא אהוב.

לא שהעגל גרם לזה. לא שהעדרו של משה גרם לזה. זה משהו שתמיד רבץ לי בלב. ההתרחשויות היומיומיות הן רק מסמר שדורך על הנקודה של "ידעתי", ידעתי כבר מקודם. ידעתי מאז אבא שלי, ואבא שלו, ואבא שלו, עד האבא הגדול, אדם הראשון. וגם אם לכמה רגעים הרשיתי לעצמי לפתוח את הלב ולהאמין, אז הנה הגיע הקושי, ומיד השערים ננעלו ביתר עוצמה.

אז מה גרם לזה מראש? מאיפה התחיל כל הסרט הזה?

זה כבר איש ירוק מסיפור אחר.