לבן הוא בלעם – סוד הביטול האמיתי

(נ) וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ מֵה' יָצָא הַדָּבָר לֹא נוּכַל דַּבֵּר אֵלֶיךָ רַע אוֹ־טוֹב: (נא) הִנֵּה־רִבְקָה לְפָנֶיךָ קַח וָלֵךְ וּתְהִי אִשָּׁה לְבֶן־אֲדֹנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה': (בראשית כד, נ-נב)

אם אתה קורא את הפסוקים הללו, ולבך יוצא אל לבן, אינך לבד. יש משהו מאד מושך ורומנטי במסר הזה. "מה' יצא הדבר", הרי לך תמצית הביטול בפני ה', לבן ובתואל נענים בשלמות לדבר ה'.

לבן אינו היחיד בין דמויות התורה שמגלה את התנועה הזו, ודווקא מקרב נביאי אומות העולם, יש עוד נביא שמתבטא בהתמסרות לדבר ה' בדומה לו, כמעט לשון נופל על לשון[1]:

(יב) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל־בִּלְעָם לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאֹר אֶת־הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא: (יג) וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיֹּאמֶר אֶל־שָׂרֵי בָלָק לְכוּ אֶל־אַרְצְכֶם כִּי מֵאֵן ה' לְתִתִּי לַהֲלֹךְ עִמָּכֶם: […] (יח) וַיַּעַן בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֶל־עַבְדֵי בָלָק אִם־יִתֶּן־לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת־ פִּי ה' אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה: (יט) […] (לד) וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל־מַלְאַךְ ה' חָטָאתִי כִּי לֹא יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה נִצָּב לִקְרָאתִי בַּדָּרֶךְ וְעַתָּה אִם־רַע בְּעֵינֶיךָ אָשׁוּבָה לִּי: […] (לח) וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל־בָּלָק הִנֵּה־בָאתִי אֵלֶיךָ עַתָּה הֲיָכֹל אוּכַל דַּבֵּר מְאוּמָה הַדָּבָר אֲשֶׁר יָשִׂים אֱלֹהִים בְּפִי אֹתוֹ אֲדַבֵּר: (במדבר כב)

[…]  (יא) וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל־בִּלְעָם מֶה עָשִׂיתָ לִי לָקֹב אֹיְבַי לְקַחְתִּיךָ וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ: (יב) וַיַּעַן וַיֹּאמַר הֲלֹא אֵת אֲשֶׁר יָשִׂים ה' בְּפִי אֹתוֹ אֶשְׁמֹר לְדַבֵּר: (במדבר כג)

[…] (יג) אִם־יִתֶּן־לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת־פִּי ה' לַעֲשׂוֹת טוֹבָה אוֹ רָעָה מִלִּבִּי אֲשֶׁר־יְדַבֵּר ה' אֹתוֹ אֲדַבֵּר: (במדבר כד)

הלב נמשך מאד לדיבורים של בלעם. הוא קשוב לדבר ה' ומוכן להיענות מיד. מבחינתו אין אפשרות לעבור את דבר ה' אשר מתגלה אליו. ומדוע נקרא בפי חז"ל בלעם הרשע?

לא לצאת מהתמונה

מה שלבן ובלעם עושים בעצם, הוא להוציא את עצמם מהתמונה. לבן זז הצידה כביכול כדי לפנות מקום לרצון האלוהי. ובלעם מוציא את עצמו מהתמונה בשני כיוונים: כאשר הוא פונה לה', הוא רק "מוסר" לו את דברי השליחים, וכאשר הוא פונה לשליחים הוא רק "מוסר" להם את דבר ה'. כאילו אינו חלק בתמונה. דע והאמן, שזהו בדיוק ההיפך ממה שה' שואל מעמך.

להתבטל ולהיות צינור, אין פירושו להימחק. פירושו להסכים שיעבור האור דרכי, כלומר, דרך הקיום שלי. אני נמצא בתמונה, ואינני בתמונה בבת אחת. שים לבך לכך שאברהם אבינו ומשה רבנו עומדים לפני ה' בנוכחות עצומה. ודווקא על משה נאמר "עניו מכל האדם".

ראשית, אפשר לחוש בזרם תת קרקעי בדברי לבן ובלעם, מפני שאדם אינו באמת יכול לבטל את עצמו כמו שבלעם מתיימר לעשות, ותמיד נשאר הרצון הפנימי שכועס ואינו מרוצה מהרצון העליון. "לא אוכל" אך אם הייתי יכול… האפשרות של מחיקת עצמך אינה אפשרות אמיתית, ולכן תמיד יישאר שם החלק הדחוק שמבקש מוצא, מחפש דרך להשליט רצונו שוב על המצב, על המציאות, על ה', על חייו.

אך גם אם היה אפשר, האם אכן זה מה שה' מבקש מן האדם? כאשר אתה עומד מול אשתך למשל, והנה אתה "מוותר": "בסדר, נעשה מה שאת רוצה". ובפנים, כועס ומאוכזב ושומר טינה. הנה, אתה עומד מול ה' ו"מסכים" למציאות שהוא גלגל בפניך: "בסדר, אני מבטל רצוני מפני רצונך", ובפנים, מתרחק מה', נסגר ליבו, או מאוכזב מעצמו.

האם אפשר שתלמיד חכם מוסר את דבר ה' כביכול כצינור חסר משמעות לעמו של ה' יתברך? האם אפשר שהוא מוסר את דברי העם לה' כאילו "אינו כאן", כבלעם? האם חכמים, כאשר תיקנו תקנות העוקרות דברי תורה, חטאו בגאווה ובנוכחות פסולה? והרי ההיפך הוא הנכון. כאשר חכמים תיקנו את הפרוזבול כדי שמצוות שמיטת כספים תהפוך לברכה ולא לקללה, הם היו בסוד הביטול הנפלא ומלא הענווה כלפי ה' יתברך.

הביטול האמיתי – להיות אור גדול ועצום

כאשר מושפע עליך אור מלמעלה, ה' מבקש שהוא יתגלה מתוך הנקודה הפנימית שבקרבך, חלק אלוה ממעל שטמון בך, ולא במקומך. אם אתה שם את הנקודה הפנימית שלך בצד כדי לאפשר לה' להתגלות, או כדי לפנות מקום לאשתך או ילדיך, או כדי להסכים לכל מצב חיצוני או פנימי, אין זו מצווה אלא חטא. וודאי שאין פה גילוי אמיתי לא שלך ולא שלהם.

כאשר אתה מוצא את נקודת הביטול האמיתית, אין היא מצמצמת אותך כמקטינה, אלא מעצימה את האור שלך לאין שיעור, מוציאה מקרבך את מלוא העוצמה האלוהית הגנוזה בקרבך. אתה לגמרי בתוך התמונה ואין שום פער בין רצונך לבין רצון ה', אלא כולך מסכים כמשתתף בתנועה של ה', ואף אינך יודע כבר היכן אתה נגמר והוא מתחיל. אתה כאן ולא כאן בעת ובעונה אחת, בסוד ארון הקודש שנמצא ולא נמצא בעת ובעונה אחת. ושים לבך לדבריו הנפלאים של האדמו"ר מפיאסצנה ב"דרך המלך" פרשת נח:

והם חשבו שהם בעצמם יתבטלו לגמרי ותחתיהם יתגלו אותיות של מעלה, ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה, לא שיהיו רואים את הקולות שאנחנו נתבטל רק ונשמעה, ואל ידבר וכו', כנ"ל שלא נתבטל לגמרי. ויאמר משה אל תראו כי לבעבור נסות אתכם בא אלקים, כפרש"י להרים אתכם, ולא שאתם תתבטלו ואותיות של מעלה יבואו תחתיכם, רק שאתם תתעלו ותתהוו לאותיות של מעלה כנ"ל

הרי לך, שכאשר אנו נמשכים לדבריו של בלעם ולדבריו של לבן, זהו רמז עבורנו לתהליך של תשובה, שיאפשר לנו להתחבר לה' יתברך באמת ולהפסיק את המאבק הגלוי והסמוי בינינו לבינו. זהו מה שבלבל את עם ישראל במעמד הר סיני. הם חשבו שכאשר ה' מתגלה, הגילוי הוא במקומם, כמוחק אותם. ולכן לא רצו שה' יתגלה במלואו. והנה, אח יקר, ה' יתברך רוצה בגדלותך ולא בהעלמותך. הוא רוצה שאתה תתגלה במלוא עוצמתך כאור עצום, אות של מעלה. והנה, אתה מתבטל לגדלות שלך, ומגלה שם את עומק רצון הבורא השוכן בתחתונים, בחינת הצדיקים שאיתם נועץ ה' יתברך בראשית הבריאה.