מאיפה שואבים כוח? מאין בתוכנו נובעת התנועה בחיינו? ההנעה? האש? בנקודה הפנימית בקרבנו יש כוח עצום, המסוגל להתעלות מעל המגבלות של עצמנו, ומעל המגבלות של הטבע. אבל הכוח הזה נסתר. גנוז. הגישה אליו נשכחה לפני זמן רב. וכך, עם השכחה, בא הצורך למצוא תחליף. התחזקות אחרת, קצת עובדת, קצת מדומה – התחזקות שאיננה התחזקות.
התחליף הזה להתחזקות מעייף. הוא דורש מאמץ רב. מאמץ מיותר כדי להתקיים. הוא גם רעוע, כי כמעט כל דבר מערער אותו, מלחיץ, דורש להוסיף עוד מאמץ כדי לקיים אותו. יש בו משהו הישרדותי, מאבקי.
אז למה ממשיכים? בדרך כלל, כי שכחנו אפילו את עצם האפשרות להתחזקות אחרת. להתחבר לכוח עצום בתוכי, שאיננו מצומצם. שאיננו מוגבל. שאיננו ממש שלי. כן, הוא בתוכנו. אבל אנחנו לא ממש מחליטים עליו. אל הכוח הזה צריך להרפות. הוא בא מהסכמה ולא משליטה. מקלילות, ולא ממאמץ. ואז זה כל כך נעים לא להיות ב"כוחי ועוצם ידי", כי יש לי את כוחו ועוצם ידו.
גם אם לא שכחנו שיש אפשרות כזו, אנחנו לא בטוחים לגמרי: שזה באמת שם, שזה באמת יותר חזק, שזה יכול לקרות לנו, שאנחנו רוצים את זה. ואז, מחולשתנו, ומחוסר הביטחון שלנו, אנחנו ממשיכים להיאחז במשענת הקנה הרצוץ, המשענת של החלק החלש שבנו, החלק הקטן והחיצוני הזה, שהוא כל כך לא אנחנו. נכון שזה מפחיד להניח לו. אבל לא יותר מפחיד להמשיך להיאבק על הקיום? לא יותר מפחיד לאכול לחם בזיעת אפיים? בעיצבון?
אודות המחבר
