רק כשתהיה חופשי תוכל לקבל תורה.
תורה היא ביטוי טבעי של חופש.
תורה היא ביטוי מלא אהבה לחופש. אהבה.
לה' יש מה לומר להם, לספר להם, לגלות להם איזה חיים ממתינים להם. אבל הוא לא יכול. כי הם במצרים. הם לא חופשיים. לא משוחררים.
כל מה שתנסה לומר לאדם שאינו משוחרר מבפנים, יקבל את התבנית של הכיווץ שלו. למשל, "כבד את אביך ואת אמך". יהפוך לפחד. לריצוי. לאשמה. יהפוך לאיזה מין תחושת "לא בסדר" כללית. להיות קורבן בשם הכבוד. לספק כבוד בשביל לקבל אהבה. אוי. לא על זה מדובר בכלל…
מי שמצייר בצבעים חדים וחיים מאד את כל מה ש"כיבוד הורים", עלול להפוך להיות כשהוא נפגש עם נפש מפוחדת, מוזמן לקרוא את הספר הנפלא של שי אור, "הורות כמעשה ניסים". אמנם, הוא עוצר בחצי הדרך, אבל את החצי שהוא עשה… וואוו. לונה פארק. בעיטות לבטן. כיף.
אז ה' אומר לעצמו – נמתין. לפני הכל נזמין אותם לחופש. להפסיק את המאבק. את הפחדים. את חוסר הכבוד לעצמם. ורק אחר כך נדבר. כי התורה לא ניתנת לעבדים.
לכן התורה גם לא ניתנת, ולא ניתנה אף פעם, לילדים. לילדים צריך לתת להיות ילדים. הם צריכים לבקש כבוד ולא לתת אותו.
בערך כשהם מתקרבים לגיל הבר מצווה, צריך להתחיל להכין אותם שמשהו גדול עומד לקרות. משהו עומד להתרחש בתוך תוכם. המוכנות להתבגר, ולהתחיל לתת שפע, להוליד, לעזור לאחרים להשתחרר. משהו עומד לקרות, הזמן להיפרד מההורים ולהפוך להיות משפיעים על במת העולם.
לא כי הם חייבים. לא כי הם מפחדים מה יעשו להם אם לא. כי זה הדבר הכי טבעי והכי נפלא לעשות אחרי שהשלמת בשמחה את תקופת החניכה שלך.
טוב, זה נכון. בכמה מקרים הסיפור הזה קורה בצורה כל כך זורמת והרמונית? אז לפעמים צריך עוד לאסוף חלקי ילדות עזובים מאחור. לפעמים צריך לפתוח כלי קבלת שפע שנחסמו. לפעמים צריך ממש תקופת גמילה, אפילו חזרה לילדות בגיל שישים, ילדות שאף פעם לא הייתה. והכי טוב, צריך שאתה כמבוגר תיהנה כל כך מחיי ההשפעה שלך, שהילד יקבל את ההזמנה להצטרף אל עולם הבוגרים בשמחה.
אודות המחבר
