dishes-691541_960_720

אם אתחבר ללב שלי, מי ישטוף כלים?

(הבעל שוטף ממורמר. "אם הייתי באמת עושה מה שאני רוצה, הייתי הולך לחברים ומשאיר אותה עם הכלים")

יש את אלה שמחוברים ללב, ויש את המחויבים. אני בכל זאת צריכה לבשל ארוחת ערב לילדים!

(האישה מגישה ארוחת ערב, אבל מתוסכלת ושבורה. "אם הייתי באמת עושה מה שאני רוצה, הייתי עכשיו מפתחת את הקריירה שלי, או יושבת לקרוא ספר טוב". הילדים – "כמה שזה לא מהנה להיות איתנו. אמא לא אומרת, אבל מרגישים כמה היא לא רוצה להיות כאן. היא כאן בגללנו. באשמתנו. בעצם, אנחנו לא מציאה גדולה")

הבעל חוזר הביתה בגלל המחויבות שלו. לא מאד שמח, אבל זה מה יש.

("ככה זה בחיים. ככה זה נישואין. לא תמיד אפשר להיות באורות", האישה – "כמה שהוא  לא מתרגש לחזור אליי הביתה. אם היה יכול, היה עושה משהו כיף. בעצם, אולי הוא צודק. מי יתרגש לחזור אליי הביתה. מה כל כך מרגש בי? עם כל הילדים, והעצבים, והעייפות. אולי הוא צודק בעצם")

היהודי נכנס לבית הכנסת, כי ככה צריך. אי אפשר לתלות הכל בחיבור. צריך מחויבות.

(ה' אומר בליבו – "כמה לא כיף להיות איתי. איזה תיק זה התפילה. אולי באמת אי אפשר. אולי אני לא משהו. אולי המצוות שלי לא משהו. אין מה לעשות. אף אחד לא ירצה אותן אם אני לא אאיים עליו בקצת רגשות אשם.")

האישה נכנסת לבית חמותה בחוסר חשק כללי.

("אם אני אעשה מה שאני באמת רוצה, אז אני עפה מפה. רגע, אבל אז גם כלתי לא תבוא אליי. רגע, אז גם בעלי לא יחזור הביתה. טוב, לא נורא, ניכנס ונגמור עם זה.")

כל השחקנים של הסצנות גם יחד – "עזוב. אין בנו משהו כל כך נפלא. וגם לא באחרים. כדי שנשאר יחד, צריך איום. לפחות קטן."

כל השחקנים בסיפור אחר, אולי דמיוני, אולי לא – "רגע. אני נפלא. מדהים. למה שמישהו לא ירצה להיות איתי? מי שלא רוצה להיות איתי, זה גם בסדר גמור. העיקר שיהיה לו טוב. בכלל, אם יש לנו בעיה בקשר אז בוא נפתור אותה. נרצה באמת שלאחרים יהיה טוב. נבחר את כל מה שאנחנו בוחרים בלב שלם. ניקח אחריות על האהבה שלנו. לא רק על הגוף שהבאנו לפה, לכלים, הביתה, לחמות, לילדים. ניקח אחריות על האהבה שאנחנו משדרים כאן"

אודות המחבר