אור הגנוז – מפשט ומדרש לכוונות האר"י

נכתב בהשראת לימודי אצל הרב אליהו עובדיה, ובפרט החלק האחרון המבוסס על שיעור בכוונות האר"י להדלקת נרות.

בתחילה היה אור. והאור הזה היה מאיר מסוף העולם ועד סופו ללא הסתרה. הנוכחות של ה' יתברך בכל חלקי המציאות הייתה ברורה, ובכל חלקי הזמן, ובכל חלקי הנפש:

(ג) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי־אוֹר: (בראשית א, ג)

אר"י בר סימון אותה האורה שנברא בה העולם, אדם הראשון עמד והביט בה מסוף העולם ועד סופו (בראשית רבה (וילנא) פרשת בראשית פרשה יב) 

אך האור הזה נצרך לכלים, וכל עוד אינו מתאים להאיר בכלים הוא מזיק להם ולכן האור הזה נגנז:

(ד) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת־הָאוֹר כִּי־טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ:  (בראשית א, ג-ה) 

(ד) וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל – אף בזה אנו צריכים לדברי אגדה ראהו שאינו כדאי להשתמש בו רשעים והבדילו לצדיקים לעתיד לבא. (רש"י בראשית א, ד)

הגניזה היא שמירה במקום כמוס ושמור, האור כמו נמצא ואינו נמצא. האור נמצא ולכן יש תקווה, יש מקום לחזור אליו, יש מאין לשאוב ולהאיר ולהמתיק כל הדינים. האור אינו נמצא כי אינו נגיש, נשכח, נסתר ואינו יכול להמתיק המציאות בפועל.

מעין הגניזה הזו מתרחשת גם אצלך, אצל כל אדם ואדם בשעה שיורד לעולם:

ונר דלוק לו על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו, שנאמר בהלו נרו עלי ראשי לאורו אלך חשך. ואל תתמה, שהרי אדם ישן כאן ורואה חלום באספמיא. ואין לך ימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותן הימים, שנאמר מי יתנני כירחי קדם כימי אלוה ישמרני, ואיזהו ימים שיש בהם ירחים ואין בהם שנים – הוי אומר אלו ירחי לידה. ומלמדין אותו כל התורה כולה, […] וכיון שבא לאויר העולם – בא מלאך וסטרו על פיו, ומשכחו כל התורה כולה, שנאמר לפתח חטאת רובץ. (נדה ל, ב)

כלומר, בשעה שאתה נברא, והרי אתה כלול מכל העולמות, מאיר לך אור הגנוז ובו אתה צופה מסוף העולם ועד סופו. מאירה לך התורה של העתיד לבוא, ההשגה והדעת המאירה כל המחשכים. אך בבואך לצאת לאוויר העולם, האור הזה נגנז, נשכח ממך, והוא גנוז במקום שאינו מושג לך, עד התעוררות הזכרון.

האור הגנוז נמצא בקרבך כשם שהוא נמצא במציאות שסביבך, אלא שהוא גנוז ממך, כמו שאתה נסתר מעצמך. מה שמוטל עליך הוא לגלות את האור הגנוז ולהוציא אותו לאור, שהוא חלק אלוה ממעל ממש הגנוז בקרבך. זהו סוד הזכרון, שעליך לזכור מי אתה באמת, ולא לשכוח את  האור הגנוז מתוך הרגל לחיות במצב הזה, מצב שבו האור שלך נסתר מעצמך.

האור הזה, איננו רק אור או רק תורה, אלא הוא מתגלה באדם שנעשה מרכבה לה' יתברך, כלומר אתה, כאשר אתה מסכים להיות עצמך במלוא הגדלות. וזהו בחינת האור הגנוז המתחיל להופיע בבחינת אדם:

(יד) עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי־גֹפֶר קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת־הַתֵּבָה וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר: (טו) וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה אֹתָהּ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אַמָּה אֹרֶךְ הַתֵּבָה חֲמִשִּׁים אַמָּה רָחְבָּהּ וּשְׁלֹשִׁים אַמָּה קוֹמָתָהּ:   (בראשית ו, יד-טז)

בשעה שהרשעים אינם ראויים לאור של הצדיק, של האדם שחי את עצמו בלי פחד ובלי נתקים מעצמו, בחיבור מלא לאור נשמתו המאיר בקרבו, אזי האור הזה נגנז בתוך תיבה, כמו נמצא ואינו נמצא בעת ובעונה אחת, ומתוך התיבה הזו יצא האור בחזרה לבנין העולם בעת הנכונה. וכן יהיה בכל מצב חיצוני ופנימי שיש בו צורך לגנוז את האור כדי שרשעים לא יהנו לאורו[1]:

ה ויהי כבא אברם מצרימה ויראו המצרים, ושרה היכן היתה נתנה בתיבה ונעל בפניה כיון דמטא למכסא אמרין ליה הב מכסא אמר אנא יהיב מכסא, אמרין ליה מאנין את טעין אמר אנא יהיב דמאנין, אמרין ליה דהב את טעין אמר אנא יהיב מן דדהב, אמרו ליה מטכסין את טעין אמר דמטכסי אנא יהיב, מרגלין את טעון אמר אנא יהיב דמרגלין, אמרין ליה לא אפשר אלא דפתחת וחמית לן מה בגוה, כיון שפתחה הבהיקה כל ארץ מצרים מזיוה[2]  (בראשית רבה  פרשת לך לך פרשה מ)

הנה אברהם יורד למקום החושך, ומבין ששם האור צריך שמירה, אור השכינה שמתגלה בשרה, ולכן גונז אותה בתיבה. וכך גם היה ממש למשה רבנו:

ורבנן אמרי בשעה שנולד משה נתמלא כל הבית כולו אורה, כתיב הכא ותרא אותו כי טוב הוא, וכתיב התם (בראשית א) "וירא אלהים את האור כי טוב", ותצפנהו שלשה ירחים   (שמות רבה (וילנא) פרשת שמות פרשה א)

בשעה שמשה נולד, היה מאיר מסוף העולם ועד סופו בבחינת האור של מעשה בראשית, ראתה אמו כך והבינה שיש צורך לגנוז אותו, להצפין אותו. ובהמשך, לגנוז גם אותו בתיבה לשמירה עד שיוכל לצאת משם ולהאיר אורו בעולם.

כך היה גם בתורה עצמה, שנגנזה בתוך תיבה, ורומזים הפסוקים לתיבת נח ולתיבת משה רבנו[3] כדי לרמוז שאותה תיבה ממש:

(י) וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים […] (יא) וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר מִבַּיִת וּמִחוּץ תְּצַפֶּנּוּ […] (טז) וְנָתַתָּ אֶל־הָאָרֹן אֵת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ: (יז) וְעָשִׂיתָ כַפֹּרֶת זָהָב טָהוֹר אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכָּהּ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבָּהּ: […] (כב) וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל־אֲרוֹן הָעֵדֻת אֵת כָּל־אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: פ (שמות כה, י-כב)

ומה בעצם קובע את רגע הגילוי של האור הגנוז? בשורשי הבריאה, הקב"ה מאיר את האור, רואה שאינו כדאי וגונזו, הכל הוא. אך בהמשך ההשתלשלות, האדם הוא אשר קובע מה ה' יראה, כביכול. וזהו עניין מעמד הר סיני, שביקש ה' יתברך להאיר את אור הגנוז בליבם של כל אחד ואחד מישראל, וקבעו הם עצמם שהאור אינו ראוי להם, אלא דרך מתווך.

אור הנרות

התהליכים שעובר האור מן הגילוי הראשוני, הגניזה, והארתו המחודשת לגאולת הניצוצות אינה תיאור של תהליך היסטורי, אלא ניגון פנימי בבריאה, ובחיים של כל אחד ואחד:

[…] הצדיק ההולך בדרכי השם באמת ובתמים אליו נראה ונגלה אור הגנוז ובכל יום יום שהצדיק הולך במדרגה יותר נתגלה לו האור יותר וזהו ראה שאין כדאי כו' וגנז לצדיקים לעתיד לבא, רצה לומר הצדיקים עתידים להיות לבא אל האור הזה הגנוז שנתגלה אליהם. (נועם אלימלך דברים פרשת ראה)

בפרט, עניין אור הגנוז מופיע בחנוכה, ולמשל:

ב"ה [תרס"א] איתא ברוקח כי הל"ו נרות דחנוכה מול הל"ו שעות שהאיר אור הגנוז בששת ימי בראשית ע"ש. א"כ נראה שנר חנוכה הוא מאור הגנוז והוא מאיר בתוך החושך הגדול זהו שרמזו שמאיר מסוף העולם ועד סופו שאין העלם וסתר עומד נגד זה האור כי העולם נק' הטבע שהוא מעלים ומסתיר האור. אבל אור הראשון הי' מאיר בכל אלה ההסתרות וגנזו לצדיקים. […] וכל עובד ה' צריך לשמוח בימים הללו שיש בהם הארה מאור הגנוז בעבודת השי"ת שכן עיקר כוונת הרשעים הי' להשכיחנו תורת ה' וחוקיו ונרות חנוכה מביאים זכירה: (שפת אמת בראשית לחנוכה)

האור הזה מתגלה בחנוכה, שהוא זמן החושך ובו דווקא מצליח להאיר אור הגנוז, כפי שהאירה שרה בבית פרעה ודווקא על ידי כך המיטה על ביתו נגעים גדולים והוציאה משם רכוש גדול לבית אברהם, בחינת הניצוצות שנפלו לבין הקליפות.

יסודות לכוונות הדלקת נרות

הפסוקים והמדרש מלמדים אותנו סוד הכוונות של חנוכה: ראשית, האור הגנוז הוא בעת ירידה למקום חושך. בעת ירידה למקום החושך, האור הגנוז צריך לשמירה, ולכן יש לגנוז אותו בתיבה. ואזי, מגיע רגע הגילוי של האור במקום החושך ועל ידי כך מתבררים הניצוצות מהמקומות הנמוכים ביותר ונכנעת הקליפה. אך כדי שכל זה יקרה, יסוד הכוונות הוא לראות עצמו כצדיק, ואז בבחינת "ה' צילך" ה' יראה שהאור כדאי לך ויוציא אותו מהגניזה. אז עולמך תראה בחייך, בחינת חיי עולם הבא בעולם הזה, טעימה מסעודת הצדיקים לעתיד לבוא. אמן כן יהי רצון.

 

 


[1] (יא) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה וַיֹּאמֶר אֶל־שָׂרַי אִשְׁתּוֹ הִנֵּה־נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת־מַרְאֶה אָתְּ: (יב) וְהָיָה כִּי־יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים וְאָמְרוּ אִשְׁתּוֹ זֹאת וְהָרְגוּ אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּוּ:  (בראשית יב, יא-יג)

[2] בבחינת "מאיר מסוף העולם ועד סופו"

[3] כמו שנאמר בתיבת נוח: "וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר", רמז לארון העדות "מבית ומחוץ…כפורת".

 

 

 

אודות המחבר

תגובה אחת
  1. אביעד סיני

    איתי שלום,

    כמו תמיד – מרגש ומעשיר לשמוע ועכשיו גם לקרוא.

    יישר כוח. בהצלחה. אביעד.