האישה, כאלוהים, בוראת עולמות, מולידה נשמות. "קניתי איש את ה'". איזו עוצמה. והנה בצל של כוחה הגדול נאחז גם המיותר, הצד השני. הנשיות, הזוגיות, והלידה הם מקור כוחה של האישה שנקראה "אם כל חי". אבל רצונה העז להיות שותפה בכוח האלוהי המופלא שניטע בה, הוא גם שעלול להוביל אותה לסבל רב:
"בעצב תלדי בנים", "הרבה ארבה עצבונך", "ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך"
בשחר האנושות, כבר התווה הבורא לאישה את המסע שלה, ושרטט לה את הסכנות האורבות לה. אם תיגעי במקור הכוח הזה בצורה מתוקנת תהיה לך הלידה מקור של שמחה, תהיה לך הזוגיות מקור לחיות ועומק, יהיו לך הילדים לברכה. אבל אם לא – עצב, תלות, וקושי הלידה.
האישה הראשונה אכלה מעץ הדעת כי רצתה כבר ללדת. השתוקקה ללדת. כי נמאס לה מהעקרות. נמאס לה להיות לבד. בלי איש. בלי ילד.
והנה, שרה שנועדה להיות אישה שתוביל את היציאה של הזהות הנשית מן השעבוד, גם היא עקרה. הרבה ארבה עקרותך. משהו לא עובד. משהו לא משתחרר. המחסום לא נפרץ. אז באים המלאכים לבקר את אברהם ושרה ובפיהם בשורה. היכנסו פנימה אברהם ושרה. התבוננו לעומק. נראה שעדיין שרידי הטעם של עץ הדעת בגופכם.
"אייכה" שאל ה' את אדם הראשון.
"איה שרה אשתך" הם שואלים עתה אודות שרה.
"הנני" יאמר אברהם
"הנה באוהל" יאמר על שרה.
אבל לא, עוד לא לגמרי, רומזים לו המלאכים. אתה עדיין לא לגמרי יודע היכן אשתך. היא עדיין לא לגמרי יודעת היכן היא. משהו עדיין חסום.
למה כל זה קורה? זה הרגע, זה הרגע של הלידה. רגע לפני הלידה, תמיד נדמה שזה כבר לעולם לא יקרה, שניכם משוכנעים שעבר הזמן, עברו ימי הפריון, אוהבים אבל עקרים. ואיה ההבטחות אשר הבטיח ה'? "הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי", אמרה רחל.
אברהם ושרה, החזיקו מעמד. נותר לכם עוד חלק מן הבירור. אתה אומר הנני. אבל אשתך, האם כולה כאן? האם משוחררת מן ה"ימשול"? האם אתם כבר באמת עומדים פנים בפנים? האם היא עומדת פנים בפנים עם עצמה?
אברהם אברהם, "איה שרה אשתך"?
אודות המחבר
