האם זה נעים לשמוע מבן הזוג שלנו – "תעשה מה שאתה רוצה"? לכאורה, חופש. אבל קשר? לא בטוח. בן אדם בריא, רוצה שמישהו ירצה דווקא אותו, שמישהו יבקש את קרבתו. רוצה קשר מיוחד. אם הכל בסדר, אם אני יכול לעשות הכל, אולי זה מסתיר את העובדה שלאף אחד לא אכפת ממני.
למשל, בעל שאומר לאשתו "את יכולה ללכת הערב, זה לא מפריע לי". מה זאת אומרת "זה לא מפריע לך"? אתה רוצה שאני אשאר איתך הערב או לא? חופש מהסוג הזה הוא לא תמיד ערובה לקשר.
יש רגע שבו אברהם מוכן לוותר על שרה. "אמרי נא אחותי את". אולי היא תגיע לבית פרעה. אולי היא לא תחזור. אולי זה סוף היחסים ביניהם. אולי נגמר הרעיון היפה על אברהם ושרה שיתברכו בהם כל משפחות האדמה. נכון, יש סכנה במצרים. נכון הרעב רודף אותו. אבל בכל זאת, משהו אומר דורשני. לפעמים הסכנה והרעב הם תירוץ, למשהו שבעבע מתחת לפני השטח כבר קודם. ספק בקשר.
למשל, כשאנחנו עושים תכנית ואנחנו מתנים אותה בפנים ב"אם ילך כמו שצריך", אבל אם לא אני מוותר על זה. זאת אומרת שמשהו בתוכנו לא היה משוכנע שהוא הולך על זה עד הסוף.
בפני אברהם ושרה עומדת שאלה – האם נצליח לפרוץ את העקרות ביחד? האם אני יכול לתת לה את מה שהיא צריכה? האם אני המיוחד ביותר עבורה? האם באמת רק אני? או שזה לא לגמרי משנה. אולי אצל פרעה ידאגו לה יותר טוב. אולי היא "שרה", מלשון מלכה, והיא מתאימה יותר למלך. אולי היא צריכה כסף, אוכל בימי הרעב, ואצלו יש יותר. כביכול, זה נאצל. העיקר שיהיה לה טוב, מה זה משנה איפה ואצל מי? אבל לא ברור שזה מעשה נאצל גם בעיניה. לא ברור שזה מעשה נאצל בכלל.
זו לא פעם אחרונה שבכל פעם של קושי, מצרים חזרו על פני השטח כאפשרות. כאשר העקרות של שרי תימשך, הגר, בת פרעה תהפוך בעיני שרי למחליפה אפשרית. וכן ברמה הלאומית, כל פעם שיקרה משהו שיערער את הבטחון ואת האמון, החזרה למצרים תעלה שוב. מצרים היא האקס המיתולוגי. החיים שאף פעם לא חיינו. ששם אולי היה יותר טוב. מעניין לחשוב שפרעה הוא האפשרות להולדה לפעמים בעיני שרי, ולפעמים גם בעיני אברהם.
וצריך לזכור, שתמיד יש תירוץ אובייקטיבי למה הפעם אולי זה רעיון טוב לחזור אליו – הרעב במדבר, התוכניות לא הולכות, אני כשלון, אין כסף. זה תמיד אובייקטיבי לכאורה.
סבא ז"ל, הרב אשכנזי, לימד שסיפורי האבות מלמדים אותנו על נטיות בזהות שאנו עשויים למצוא גם בעצמנו. באברהם, בכמה מקרים, הרב אשכנזי טען שאפשר למצוא שורשים לספק בזהות העצמית – "במה אדע אירשנה", אני דווקא, ולא מישהו אחר שאולי יותר ראוי. "החסרה" בלשון ימימה אביטל ז"ל.
איך ייתכן שאברהם מוכן לוותר אשתו? מוזר. אבל בעצם, איך ייתכן שאנחנו לפעמים מוותרים מה ששלנו? מקום, כסף, דעה, זהות, עבודה, בית, אישה. מוותרים על רצוננו. מסתבר שזה אולי מוזר, אבל די רווח.
ואת התיקון רמז לו פרעה: "למה לא אמרת כי אשתך היא?"
אודות המחבר
